כל כך הרבה עומס, ערה מ7 בבוקר עד 10 בלילה וכל הזמן עושה משהו. ככה זה מכינה הא?
אז השבוע הראשון מאחוריי
וסהכ, עבר בהצלחה. הצלחתי להתחבר קצת לכמה אנשים אבל היו לי כמה משברים כי הרגשתי שכולם שם כמו משפחה ובניגוד לקלות שתמיד הייתה לי להתחבר לבנים, הכל הפוך פתאום, פתאום אני מוצאת את עצמי מתחברת לבנות והבנים לא רואים אותי באמת.
הרבה שיחות חולין, ובקושי קשרים חזקים
אבל היי, זה רק השבוע הראשון (מנסה לעודד את עצמי...)
מרגישה שאני קצת מפגרת מאחוריהם, אבל מצאתי עוד מישהי שם שממש דומה לי ומרגישה כמוני, וזה קצת נחמד לפגוש עוד מתוסבכת, כי כולם שם יפים מדי, מהטייפ המקובל שהיה בבצפר, ופתאום, לרגעים, אפשר ממש להרגיש שזה כמו תיכון שני, ולחשוב לעצמי "מה לעזאזל אני עושה פה".
אני מרגישה שם לא עצמי, אני לא הטייפ המוחצן שמתבלט , בניגוד לרוב האנשים שמה, מה שגורם לזה שאני לא בולטת שם כמובן.. ולמצב שאנשים לא ידעו את השם שלי עד היום הרביעי אפילו..
אני לא רוצה להשתנות בקטע הזה, אני אוהבת את זה שאני יותר צנועה, אבל זה כן מקשה עליי מאוד שם, ואני ממש מתקשה לראות את זה משתפר בעתיד
מבחינת חוויות, יש המון, ואני כל כך עייפה שאני לא יודעת אם בכלל יש לי כוח לפרט
החוויה הכי משמעותית הייתה בלילה האחרון, העירו אותנו ב2:30 (הספקתי לישון בקושי שעה!) בצעקות לשים נעלי בפורט ולרוץ החוצה
חצי מנומנמת מיהרתי החוצה וראיתי שכולם עומדים בח', אז הצטרפתי
יצאנו למסע הראשון, 4 ק"מ ברחבי העיר - הליכה משולבת עם ריצות, והיו מלא רגעים סמליים לאורך המסע, שאגב נאסר עלינו לדבר בו, הלכנו ב2 טורים בשקט מופתי
הכלבה של שדרות הלכה איתנו לאורך כל המסע ונראתה מאושרת, ייללה והובילה אותנו, זה היה סמלי ומקסים :)
בסוף המסע חזרנו חזרה למכינה ונאמר לנו לעצום עיניים
קיבלנו חולצות והיה נאום מרגש על זה שהצטרפנו עכשיו רשמית למשפחה 
אז בגדול, אני לא יכולה לומר שאני לא נהנית, כי אני כן.
אבל כל כך הרבה פעמים הרגשתי לא מספיק מעניינת, או קצת "אוויר", ובודדה.
ממש ממש מקווה שזה ישתפר וישתנה, כי כן יש לי מה להציע (נראלי) וכי אני צריכה את השנה הזאת.
איך לעזאזל חוזרים לשם ביום ראשון?! אני כל כך שבוזה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again