Don’t feel no pain just smile back

בא לי לברוח מפה קצת.

מכתב קטן על המקרר וחדר ריק.

תיק גדול, שק שינה, אולי קצת אוכל ונסיעה ארוכה, כזאת שלא עוצרים בה עד שלא רואים רק חול וחול וחול.

באלי לנסוע לדרום, להקים אוהל ולהישאר שם

לבד

לשרוד

ואולי לא, אולי להתייבש ולאבד את ההכרה

בלי שום אדם מסביב שיכול לעזור

כי בסופו של דבר, על אף אחד אי אפשר לסמוך

לא עליו, לא עליה, ולא עליכם.

להישכח

כמו שאני נשכחת יום יום אצל רבים שנותנים לי תחושה קטנה שהפעם זה יהיה שונה

"הכל הבל הבלים". קהלת מעולם לא גרם לי להזדהות עד עכשיו

אני צריכה ללכת לאבחן אם זה דיכאון לא מאובחן. אבל ברגע שהוא יאובחן - הופ - הלך לי החלום על הצבא.

כי הצבא רק מחפש למצוא בך נקודת חולשה קטנה ולהפיל אותך למטה.

עוד ישחררו אותי על נפשי

ולמי שם באמת יהיה אכפת שחלמתי על קרבי כבר 3 שנים

הרי מי אני בשבילם? עוד אחת? 

איך 

איך אני אמורה לערער בלי להרגיש נואשת ומטומטמת.

איזה יום רע

So it's not hard to fall
When you float like a cannonball