הלוואי שהיו יותר חניות בתל אביב והייתי יכולה לצאת לשם כל סופש, בלי כל הטירחה של תחבורה ציבורית, פשוט לקחת את האוטו לשים מוזיקה טובה ולנסוע..
אתמול יצאתי לתל אביב והיה נחמד ממש, עד שכבר לא היה נחמד (כתיבה של ילדה בת 3)-
בדכ עד לפני חצי שנה ככה אני הייתי החברה הזאת שמתחילים איתה כל הזמן, בכל מקום. ובמפתיע, לא הייתי מהזונות שמנפנפות, הייתי משתדלת להיות הכי נחמדה שאפשר.. בניגוד לכמה חברות שלי שנפנפו בנים כאילו הם זבוב טורדני. איך הן לא מבינות שהרבה מהבנים שניגשים אליהם אוזרים הרבה אומץ כדי לנסות, מסתכנים בדחייה כואבת, ומגיעה להם לפחות דחייה יותר נחמדה מנפנוף וגלגול עיניים...
כן, אני לפעמים מהבנות שמתחילות ויוזמות צעד ראשון, אז אני יודעת מה זה להיות במקום הזה.
גלשתי מהעיקר- בקיצור, יצא שהיינו בכמה ברים ואז במסיבה בספונטניות. בבר הכרנו 2 בנים, שרק אני התייחסתי אליהם כמו שצריך, פיתחתי שיחה, הזמנתי אחד מהם לשחק פלייסטיישן שיש בבר או שגילינו שלשנינו יש אותו טעם בבירה (גולדסטאר בלב!), אבל ברור שבסופו של דבר הוא יתחיל עם החברה הבלונדינית שלי שמנפנפת על ימין ועל שמאל.
בהמשך במסיבה, אני ועוד 2 חברות רקדנו ובדוגרי רק אני רקדתי באמת נשי עם התחת והכל, אבל כל 15 שניות בממוצע ניגש מישהו לאחת מהן וניסה את מזלו. ואני? אני כמו אוויר. כמו החברה המכוערת והשמנה והדחויה שאיתם.
לא התלבשתי למסיבה, הייתי בגינס ארוך וסריג, בלי מחשוף, רק כתף אחת חשופה.. ככה שגם בניגוד לבנות שמסביבי שלבשו חתיכות בד, אני הייתי כמו דוסה.
שלא תבינו לא נכון, יש לי חבר שאני אוהבת המון. המון.
אבל יש בי מין רצון להרגיש שאם טפו טפו טפו ניפרד, עדיין יש בי את הקסם הזה. כי במכינה אני מרגישה הכי נוראי עם עצמי וקיוויתי שלפחות במסיבה אני ארגיש שוב שאני שווה משהו.
זה נגמר בעצבים באמצע המסיבה מרוב תסכול, בהמתיות שלי שהתבטאה בברייה מהמסיבה תוך כדי היתקלות באנשים בטעות, והרבה צעקות.ואיזה 15 דקות של ישיבה לבד בחוץ כדי להירגע.
זה פגע לי בנקודה כל כל רגישה, ההערכה העצמית שלי.
אני רוצה להאמין שזה לא אומר כלום, ושזה סתם היה במקרה, אבצ זה יהיה לשקר לעצמי ולא להיות מוכנה לקבל את האמת.
אני כבר לא מושכת. אני לא מספיק פרחה או שיטחית בשבילכם. וכנראה זה מה שאתם מחפשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again