זה קצת אירוני איך אנשים שמכירים אותי אומרים לי דברים טובים עליי וכמה אני לא אחת שרואים כל יום,
ומרעיפים מחמאות עד שכבר באלי לקבור את עצמי בפוך מרוב מבוכה
כשבמכינה אנשים פשוט מסתכלים עליי לגמרי הפוך. אני כלום פה, אין לי משמעות. במשחקים שצריך לחקות אחד את השני זה נורא ברור שלא יחקו אותי, כי הם לא באמת מכירים אותי מספיק כדי לדעת מה אני עושה בד"כ ולצחוק על זה.. והכי נורא? שזה לא באמת משנה להם.. לרובם לפחות.. אני פשוט העוף המוזר פה.
אפילו החברה הכי טובה שלי פה כבר נפתחה ועכשיו כולם מוקסמים ממנה ונראה שטוב לה. אני שמחה בשבילה ממש אבל בתכלס, שאלתי אותה עכשיו מה איתה ואיך הולך והיא סיפרה אבל לא חשבה לשאול אותי חזרה.. כי זה כבר לא מעניין אותה כנראה..
אני רוצה להאמין ששווה להכיר אותי או להיות איתי במערכת יחסים, אבל עפ כל המאורעות האחרונים- עדיף לי כבר להיות לבד. לטוס לאיזו ארץ רחוקה ולחיות לבד, לא לדכא אחרים ולתת להם להשתחרר מעלוקה כמוני..
מה הטעם להמשיך מפה
מה הטעם לקום מחר בכלל?
אין לי מה להציע לאחרים, אין בי כלום. אני גוש חסר תועלת.
לקח לי זמן להבין שהבעיה זה לא באנשים פה אלא דווקא בי. אני לא ברמה שלהם, אני הרבה רמות מתחת ואני שונה.
איבדתי את עצמי, אני מתקטנת ומשתנה לרעה, ואני מרגישה איך נחרטות לי כאן צלקות שעלולות להישאר אפילו לכל החיים.
וכמו טיפשה, אני הולכת ועושה דברים שאני מתחרטת עליהם אחכ. רק כדי להרגיש קצת אהובה. איבדתי כבר כמה אנשים מאז שהתחיל דצמבר, אנשים שחשובים לי בטירוף.. וזה כל כך כואב ואין לי מושג איך להתמודד עם זה
עריכה (15:00):
הם יודעים שאני ישנה בחדר צהריים. סבבה להפעיל סרט ולראות, ומסתבר שכשישנתי הצטרפו עוד כמה אנשים והם כבר 10+. אבל למה לעשות רעש ולהעיר אותי? ואז כשאני מבקשת שטיפה יתחשבו פשוט להתעלם ולהמשיך? איפה הרגישות לזולת של אנשים פה במכינה הזאת??? די אין לי כוח כבר.
כמות המשפטים שאני מזדהה איתם פה גדולה מדי כדי להתחיל לצטט אותם פה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again