מבולבלת ממש, לא יודעת מה קורה פה ואיך הכל התהפך והשתנה לי בלי ששמתי לב
'מי נהר זורמים הבט אלו הם ימי חייך..'
אני אצא לשנייה קצת קיצ'ית ומוזרה, אבל אני מרגישה שהנהר שלי מתייבש. אני באמת ובתמים מרגישה שכולם מתרחקים, כולם עוזבים. שאין לי מה להציע, שאני לא שווה כלום. שאין שום סיבה... אין שום סיבה להיות פה.
וכשאמא שלי אומרת "קחי אחריות על דברים שאת עושה" מה שעובר לי בראש זה התאבדות. "קחי את עצמך בידיים". התאבדות. זה סוג של מעשה.
אבל אני מפחדת. הלוואי שלא הייתי מפחדת לסיים את החיים שלי. מי יודע, אולי יהיה לי מין רגע כזה של אומץ שאחריו אני כבר לא אהיה פה
זה עדיף לכולם
ועל זה אין ויכוח
אם איכשהו אתה קורא פה עדיין- תראה, הצלחת. הצלחת לפגוע בי, ונראה לי שאפילו יותר ממה שרצית, אז בכלל הצלחה מסחררת.. 'אמן תבכי מזה'.. זה גורם לך להרגיש טוב יותר? זה עושה לך טוב שחזרו לי נטיות אובדניות?.. לא רק בגללך, ממש ממש לא. קרו עוד המון דברים. אבל כן, קארמה. נפגעתי גם וקשה לי עכשיו. מאוד קשה. אתה יודע שאני מצטערת על מה שעשיתי, וזכותי לומר לך לא כי קשר זוגי ממה שנשאר כבר לא היה כדאי לנסות להתחיל שוב. לשנינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again