קצת ג'מג'ום עם אחותי והארוס שלה על גיטרה ודרבוקות והמצברוח חזר. מצאתי את עצמי די שמחה, אקטיבית, פשוט קובעת עם אנשים.
מסיימת להיפגש עם החברה ההיא, ובספונטניות מודיעה לחברה אחרת שאני באה אליה. ישר אחרי נפגשת עם ידיד רחוק בשעות הזויות של הלילה ונוסעת בספונטניות לים.
ככה אני זוכרת את התקופות היפות בחיים שלי, הרבה אנשים, בקושי בבית, ספונטניות, שטויות..
ואז הפלת פצצה. דיברנו ופתאום רמזת שבשבילך הפגישות האלה זה יותר מידידות. ובינתיים ידיד אחד של שנתיים מציע לי לצאת.
יש כאלה שיקראו את זה עכשיו ויגידו - נו, על מה בדיוק היא מתלוננת? מה הבעיה? רק יצאה ממערכת יחסים וכבר רוצים אותה, ועוד אלה שמכירים אותה לגמרי, את הצדדים הגרועים והפגמים, ועדיין מעוניינים.
אבל לא יודעת.. אולי אני סתם לא מעריכה ולוקחת דברים כמובן מאליו, אבל די קשה לי לחשוב על מערכת יחסים שוב. אני לא אשקר, אני רוצה, הרבה יותר קשה לי לבד, אני סתם עוברת מסטוץ לסטוץ ומפתחת מין ריקנות. אבל לסכן ידידויות בשביל זה? קשה לי לחשוב לאבד עוד אנשים בחיים שלי
אני יודעת שהחיים שלי לא בזבל. בגדול יש לי הרבה דברים שאני צריכה להודות להם ואני פשוט לא רואה אותם כדברים שהם לא ברורים מאליהם כנראה. אבל אני לא יודעת, פשוט איבדתי את ההתלהבות שלי והרצון לראות לאן החיים שלי הולכים. עם כל המורעלות על הצבא, פתאום אני ממש מפחדת, אבל חוץ מהפחד, אני.. לא מתלהבת מזה. ולחיות באדישות זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות.
איך מחזירים את זה? מישהו שעבר את זה אולי וקורא את הפוסט הזה עכשיו ורוצה לעזור לי, אני אשמח. אני פשוט.. לא חושבת שהייתי במצב הזה ברמה הזאת עד היום.. יצא לי כבר להיות אדישה קצת לחיים או מרוקנת, אבל הפעם זה שונה.. אני אפילו לא יודעת לתאר את זה ממש.. פשוט, למרות שכיף לי ואני צוחקת והכל טוב, משהו חסר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again