Don’t feel no pain just smile back

בצורה די מפתיעה, דברים מתחילים להשתפר. 

אני מתחילה להשלים עם האבידות של הזמן האחרון (אנשים,הרגלים).. כי בסופו של דבר, הכל זמני בחיים, אז אני אומרת תודה על מה שהיה ולומדת לפעם הבאה להתנהג יותר טוב.

אני בדיוק בשבוע אמצע של המכינה, ממש ממש באמצע של כל השנה המטורפת הזאת.. אני מסתכלת אחורה על החצי שנה הזאת ותוהה לעצמי, כך גם לגבי החצי שנה שבפתח. שיניתי גישה,  אני הרבה יותר קלילה עכשיו.. גם גיליתי שאוהבים אותי פה ואפילו לא ידעתי ולא ציפיתי דווקא מהאנשים האלו שהם יחשבו עליי ככה..

אני מתחילה להעריך חוויות הזויות וחד פעמיות שאני חווה פה, ובאמת עצטב לי לחשוב שהשנה הזאת תיגמר לא בעוד הרבה זמן

סתם לדוגמא, התנדבויות במקומות שעושים לי כלכך הרבה טוב על הלב.

ילדה אחת בהתנדבות שאוהבת אותי במיוחד נפתחה אליי רגשית, וסיפרה לי פרטים קשים על עצמה ועל המשפחה שלה שמסתבר שאף אחד לא יודע חוץ ממני.. סיפרתי לה על אחותי. ולחשוב שהיא כולה בת 13.. אני שמחה שאני הבנאדם הזה בשבילה, ואני שוקלת למצוא דרך להמשיך לבקר אותה גם אחרי המכינה.

בקיצור, יום טוב שיהיה הא?