אמא שלי הרצתה במכינה וכבשה את כולם. על הדרך גם גרמה לי לשיר מולם, כשחלק עוד בכלל היו בשוק שאני שרה ושהם לא ידעו את זה כשהם גרים איתי כבר 5 חודשים.
אז לקחתי גיטרה, והתחלתי לשיר. המדרכה בכתה, חלק היו על סף בכי, ואפילו לא ניסיתי..
התשואות שאחרי 'היא משלנו! היא משלנו!' והיחס שהשתנה מאוד, גרמו לי להבין שבסופו של דבר, כן אוהבים אותי שם. הרכז אמר בשיחת סיכום שבוע שהוא חייב לציין דבר מאוד חשוב, אותי, ואת זה שהוא גילה כזאת רגישות וכישרון ושהוא מקווה שאני אופיע מולם קבוע..
אני לא כל כך יודעת איך לאכול את כל ההערכה הזאת
עד לפני שנייה הייתי שם מעין רוח רפאים
ופתאום
התקופה הזאת מרגשת אותי משום מה
מצד אחד סוף המכינה כל כך רחוק, ומצד שני כל כך קרוב
הצבא
(סוף סוף השלמתי עם התפקיד ואני אפילו קצת הרבה להוטה עליו)
תחושת הבדידות נעלמה
love is in the air
ואנ ירק רוצה שהכל ימשיך ככה :)
וגם אם לא
לפחות לזכור כמה בקלות הכל שוב משתנה, כמה שהכל זמני
כי ברגע של שפל וקושי הכל נראה כל כך שקרי ורחוק, ונדמה שזה לא יעבור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again