בקונפליקט עצמי לגבי אהבה. מה זה בכלל אהבה? מי החליט שהנורמה זה לחיות עם אדם אחד כל כך הרבה שנים, למה אנשים שמתגרשים זה דבר עצוב, ולא סיכוי לעתיד טוב יותר בשביל שניהם? למה להסתכל על זה ככישלון?
מי החליט שטוב יותר ביחד
מי החליט שפחות טוב לבד
מי החליט שזוגיות זה דבר לשאוף אליו?
מצד אחד אני אוהבת את החופשיות שבלבד. ספונטניות. הכל זמני, כל יום אני יכולה לפגוש אדם אחר לטעמי, ולעולל בו מה שאני רוצה
כל יום הוא מין עוגיית מזל, שאי אפשר לדעת אם תכיל משפט סתמי וקיצ'י שלא קשור לכלום
או אולי משפט עוצמתי
אך אני מוצאת את עצמי מסתכלת על זוגות בקנאה, רוצה שמישהו יסתכל לי בעיניים ויאהב את מה שמולו
יאהב את כולי, עם הדברים הטובים וגם הרעים
ולא אחד שיידע רק את השם שלי ואולי קצת על מה אני הולכת לעשות בצבא
וזה יספיק לו כדי לגעת בי ולהרגיש אותי
אז מי החליט שלהחזיק קשר ארוך זה דבר טוב? אולי זה פספוס של כל כך הרבה אחרים?
הסיבה האמיתית לכל התהיות האלה: אני מוצאת את עצמי לאט לאט עוזרת לאמא שלי להבין שגירושים לגמרי עומדים על הפרק, שכדאי לה לשקול את זה. אמרתי לה שאני לא ילדה קטנה כבר, ושהיא לא חייבת להמשיך לקבל מערכת יחסים שלא עושה לה טוב רק בשביל המשפחה. מאז ומתמיד חשבתי שההורים שלי לא מתאימים
יותר מדי ריבים, כל כך הרבה שוני
היום בבוקר כשצחצחתי שיניים שמעתי אותם מתווכחים ואותה אומרת "אני בסוף לא אספר לך על החלטות שלי בחיים"
וידעתי שהיא מדברת על זה
הוא לא ידע
הייתה לי צביטה קטנה בלב, שאולי אני טועה, שאולי אני מכניסה לה מחשבות לא נכונות לראש
אבל רק הבעתי דעה
עכשיו זה בידיים שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again