כנראה ניפגש היום אחרי שבוע מוזר שכלל בתוכו הפסקה שיזמתי.
"הפסקה היא רק צעד בדרך לפרידה, להפוך אותה לפחות כואבת ופתאומית" אני נוטה להסכים עם המשפט הזה
אני לא יודעת מה להרגיש
לא יודעת אם אני מרגישה בכלל
לא יודעת מה התובנות מההפסקה הזאת.
אני רק יודעת שאני באמת רוצה שיהיה לי טוב, ואני בספק אם זה יהיה איתו.
אם יש ספק - אז אין ספק.
אני גם לא חושבת שאני יכולה להיות הבחורה שהוא מחפש. או רוצה בכלל.
הציור שציירתי מתאר את מה שאני מרגישה בצורה מושלמת.
קצת כואב לי להסתכל על הירח ולהיזכר בשיחות שלנו כשאתה היית בבסיס ואני במכינה, איך אמרנו שאם שנינו מסתכלים עליו ברגע אנחנו מרגישים יותר קרובים אחד לשניה, ופתאום.. פתאום הכל שונה.
בתחילת השבוע לשמוע שירים שמזכירים לי אותך היה מעשה בלתי אפשרי. ואתמול מצאתי את עצמי שומעת אותם בווליום גבוה תוך כדי נהיגה ופשוט מתעצמת. אני לא אתן לזה להפיל אותי לרצפה. אני לא הולכת לדמם אותך, ולבכות עליך ימים ולילות.
החיים קצרים מדי בשביל זה..
יש לי דמות להערצה, ואני חושבת שזאת הפעם הראשונה שיש לי באמת דמות כזאת. הדר גולדין.
היינו חצי מהמכינה במין ערב כזה לזכרו, ושמעתי על איזה מין בן אדם הוא היה, הכרתי חיילים שהיו תחת פיקודו, ראיתי את אחיו שנראה בן אדם מדהים בפני עצמו. והבנתי. אני רוצה להיות כזאת. אופטימית ללא דאגות. לסחוף אחריי ללא הרמת קול, אלא רק מתוך כבוד.
וכמו שנאמר עליך, שכשהיית בוכה, לא יכולת לומר מדוע, כי לא הבנת בעצמך. זה היה נראה לך מוזר.
ככה אני רוצה להרגיש, שזה לא חלק ממי שאני כל הכאב הזה, שזה לא הדרך שלי להתמודד איתו לפחות.
פשוט ידעתי, הרגשתי את זה.. כשיהיה לי נשק בצבא, אני ארקום עליו את המילים שרקמת אתה ואחיך על הנשק שלכם. "בעוז וענווה". יהי זכרך ברוך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again