התגעגעתי ליציאות האלה עד 5 וחצי בבוקר, עם אנשים שהכרתי לפני כמה שעות
אתמול בלילה היה תזכורת לכמה אני לא צריכה לדאוג להישאר לבד. לפעמים אני שוכחת כמה קל לי להתחבר
בעוד כמה שעות אני משנה מספר ל19, והאמת שכמו כל שנה אין תחושה מיוחדת ממש, זה לא שכל העולם ניצוצות ואני מדלגת ממקום למקום
אבל אני כן מתרגשת טיפה, זה גיל די רציני, פעם אחרונה לפני שאני משנה קידומת לגמרי. זה הזוי כמה גדלתי.. לפעמים אני לא מרגישה כל כך גדולה, אלא אותה ילדה בת 17 עם תסכולי אהבה ודאגות של בגרויות. מתי הספקתי להתחייל? להשתנות ולהיבנות ככה?
לכבוד היום הולדת הצלחתי להיפצע כמו נאחסית, ואיך שהוא אפילו להגיע למיון דרך הצבא על השבועות הראשונים שאני שם. :)
זה די מצחיק אותי, כל הדרך לבית חולים צחקתי וגם שם כשבדקו אותי. כל כך אירוני ומוזר, ומצד שני אני כבר רגילה, לא יכולה לומר שהחיים שלי שגרתיים בד"כ
זה מוזר לומר את זה.. אבל לשם שינוי אני מרגישה ממש שלמה. שלמה וקצת מפורקת, אבל שלמה. רגועה. כבר הרבה זמן שלא הייתי בסערת רגשות, או במשבר מאוד עמוק. מאז המכינה יש מין שלווה כזאת שאין לי מושג איך אימצתי לעצמי.
אני לא רגילה לזה, ומתלבטת אם לזה קוראים לחיות בטוב, 'להיות שלמה עם עצמי' כמו שאומרים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again