Don’t feel no pain just smile back

'את יודעת.. הפכת להיות הרבה יותר חזקה'.

ואני יודעת שאת צודקת, כי כאדם שהייתי פעם הייתי אמורה להיות עכשיו מרוסקת לחתיכות על הרצפה, בלי שום מוטיבציה לקום ולפתוח ביום חדש.

אני לא ככה עכשיו. בתקווה שגם לא אהיה. נראלי שהשתניתי. הצלחתי.

יש לי מין כישרון כזה לקחת דברים טובים ולרמוס אותם, להשמיד אותם כאילו לא היו מלכתחילה.

הייתי רוצה שיהיה לי האומץ להיחשף פה. לא רק נפשית, אלא גם לשים פה תמונות שלי כמו ישראבלוגיות רבות שיצא לי לראות פה.

אבל במחשבה שנייה, זה קצת יאבד מהטעם לא? הרי כל הרעיון של ישרא מבחינתי זאת היכולת שלי לפרוק כל מה שעחבר לי בראש ובלב מבלי לפחד שישפטו אותי או יידעו מי אני. אבל מהרגע שהתחלתי להכיר מפה אנשים (כולל החבר הנוכחי) זה השתנה. אני כבר לא יכולה לכתוב פה ל"זרים"- אז אני מוצאת את עצמי תוהה למה, ואיך להמשיך מכאן.

נראה לי שאני אחזור לצלם. זה חסר לי, העיסוק הזה בתחביב כלשהו. במכינה אין לנו כמעט זמן לזה, כי כל הפסקה מנוצלת לצורך פרויקטים שצריך.לעבוד עליהם ואם התמזל מזלך ואין לך פרויקט או אחריות כלשהי, זאת לא שאלה בכלל - שנ"צ!

אני רוצה להביא גיטרה למכינה אבל אני מפחדת עליה מדי. דברים שם נגנבים, נעלמים,  נשברים. 

אני רוצה לתאר פה בדיוק מ שאני מרגישה עכשיו ואני פשוט לא יודעת איך.

עדיין חושבת כמה אידיוט וחסר רגישות בנאדם יכול להיות שהוא משתמש בכל הקשיים והפוסטים שפרסמתי פה כדי לפגוע בי, מטיח בי את כל בקשיים שלי במטרה מכוונת לפגוע ולהרוס אותי. כבר שכחתי שקיימים כאלו אנשים נוראיים בעולם

משהו נשבר בי (מטאפורית כמובן..) והלוואי שידעתי איפה, ומה. אני מרגישה רק את הכאב. 

אני חולה כבר שבוע וחצי וקצת נמאס לי להיות חלשה כל הזמן ולהרגיש רע.. 

במילים אחרות, ממש לא התקופה הכי טובה שהייתה לי עד היום

אני שוקלת לסגור את הבלוג. אחרי שהשתמשו בדברים אישיים שלי שכתובים פה נגדי - אני מתחילה לחשוב שוב כמה באמת כדאי לפרוק פה..