Don’t feel no pain just smile back

מזמן לא היה לי שבוע כל כך עמוס!

כל כך עמוס שאני כבר לא זוכרת מה עשיתי בהתחלה שלו :)

מה שכן, בספונטניות נסעתי לאילת עם כמה חברות, והיה סבבה לגמרי! מה שכן, הבנתי שאני צריכה חברות קצת יותר שטותניקיות וזורמות, כאלה שיזרמו איתי לעשות דברים הזויים ושאם רואים משהו מגניב - פשוט ללכת ולעשות אותו. הם יותר באו בראש של לשתות ולהשתזף, וזה לא מספיק

יצאנו שם לשתות והכרנו 2 בנים ששיחקו אותה תיירים, נתנו לי לדבר ולהביך את עצמי עם זה שאיכשהו על דך אני מעולה באנגלית אבל בדיבור אני עילגת, ורק בסוף הערב גילינו שהם שניהם ישראלים קקות שעבדו עלינו בזכות זה שחברה הייתה עם אחד מהם!

אני ועוד חברה המשכנו לבר אחר ליד, ושם הכרנו כל אחת מישהו, והיינו איתם עד 5 בבוקר, לחוד וביחד :) לא חושבת שאני אפרט פה, מטעמי צניעות חח וגם כדי לשמור פה על קצת מסתורין!

את הסופש העברתי אצל אחיות שלי, שישי אצל זאת ושבת אצל זאת.. שתיהן גרות במושב ואין מילים, הבנתי שאני חייבת לגור במקום כזה. חייבת.

היום בבוקר הלכנו קצת לטייל בשדות ליד הבית שלה, קטפנו קלמנטינות ותותים, שמתי שירים לדרך והרוגע והמזג אוויר, הכלב שלה בטייל לנו בין הרגליים.. שוב, אין מילים, רגעים כאלה שאני מעריכה וכיף לי שאני חווה :)

עכשיו אני צריכה לארוז, שבועיים במכינה, משהו שכבר נהיה בשגרה, כבר לא יוצאים שושים הבייתה משם, אבל אולי זה דבר טוב.. 

עדיין מתלבטת אם זה טוב שאני שם או שעשיתי טעות והייתי צריכה פשוט להתגייס.

ערערתי לקרקל. אבל אולי עדיף פלחץ (שזה כרגע התפקיד שלי). כדאי שאני אחליט בקרוב. מה אתם חושבים?

פתאום המחשבה על זה שויתרתי על מודיעין מחלחלת. אולי טעיתי..

^כמה שזה נכון^

עריכה (20:23):

- היייי הבלוג קיים כבר שנה ויום! רק עכשיו ראיתי! מזל טוב?-

אז אני יושבת לי פה באוטובוס צפוף ליד אדם זר שתופס יותר ממושב, נסיעה של 5 שעות בספונטניות לאילת שומעת לי מוזיקה רגועה באוזניות ובוהה בנוף המשתנה מהחלון.

חושבת מה רע לי בחיים בעצם? אז טעיתי. פגעתי, נפגעתי. אבל אני בסך הכל בנאדם. לפעמים אני שוכחת איזה מין מתנה זו לחיות בכלל! חווה עכשיו רגע כזה של פיקחות והערכה למה שיש לי בחיים. יש לי חברים, משפחה מדהימה, אני עוברת שנה הזויה ומעשירה ברמה מטורפת, רואה את עצמי מתבגרת ומשתנה, אכפת לי פתאום מכל מה שקורה מסביבי, בארץ, בעולם.

רק שיימשך הרגע הזה.

יש בי משהו שבור שמרגיש כל כך שלם.

תודה. תודה על הכל. על כל מה שזכיתי לו. 

:)

קצת ג'מג'ום עם אחותי והארוס שלה על גיטרה ודרבוקות והמצברוח חזר. מצאתי את עצמי די שמחה, אקטיבית, פשוט קובעת עם אנשים.

מסיימת להיפגש עם החברה ההיא, ובספונטניות מודיעה לחברה אחרת שאני באה אליה. ישר אחרי נפגשת עם ידיד רחוק בשעות הזויות של הלילה ונוסעת בספונטניות לים.

ככה אני זוכרת את התקופות היפות בחיים שלי, הרבה אנשים, בקושי בבית, ספונטניות, שטויות..

ואז הפלת פצצה. דיברנו ופתאום רמזת שבשבילך הפגישות האלה זה יותר מידידות. ובינתיים ידיד אחד של שנתיים מציע לי לצאת.

יש כאלה שיקראו את זה עכשיו ויגידו - נו, על מה בדיוק היא מתלוננת? מה הבעיה? רק יצאה ממערכת יחסים וכבר רוצים אותה, ועוד אלה שמכירים אותה לגמרי, את הצדדים הגרועים והפגמים, ועדיין מעוניינים.

אבל לא יודעת.. אולי אני סתם לא מעריכה ולוקחת דברים כמובן מאליו, אבל די קשה לי לחשוב על מערכת יחסים שוב. אני לא אשקר, אני רוצה, הרבה יותר קשה לי לבד, אני סתם עוברת מסטוץ לסטוץ ומפתחת מין ריקנות. אבל לסכן ידידויות בשביל זה? קשה לי לחשוב לאבד עוד אנשים בחיים שלי

אני יודעת שהחיים שלי לא בזבל. בגדול יש לי הרבה דברים שאני צריכה להודות להם ואני פשוט לא רואה אותם כדברים שהם לא ברורים מאליהם כנראה. אבל אני לא יודעת, פשוט איבדתי את ההתלהבות שלי והרצון לראות לאן החיים שלי הולכים. עם כל המורעלות על הצבא, פתאום אני ממש מפחדת, אבל חוץ מהפחד, אני.. לא מתלהבת מזה. ולחיות באדישות זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות.

איך מחזירים את זה? מישהו שעבר את זה אולי וקורא את הפוסט הזה עכשיו ורוצה לעזור לי, אני אשמח. אני פשוט.. לא חושבת שהייתי במצב הזה ברמה הזאת עד היום.. יצא לי כבר להיות אדישה קצת לחיים או מרוקנת, אבל הפעם זה שונה.. אני אפילו לא יודעת לתאר את זה ממש.. פשוט, למרות שכיף לי ואני צוחקת והכל טוב, משהו חסר.

קמתי עם מיגרנה כאבי ראש ובאסה כללית, אבל היי, מה חדש.

מתי זה ייגמר? ניסיתי, באמת שניסיתי, מחקתי כל אגו אפשרי והתחננתי לסליחה. ואני מקבלת בחזרה יחס מגעיל או ייבוש ונפנוף.

וסינון? איך בכלל את מסוגלת לסנן כאילו אני איזה אוויר. 

אני רק רוצה שהכל יעלם ובא לי שהכל ישתפר כבר.