תקופת אמצע. כמו שהמדריכה שלי תיארה את זה: אנחנו באמצע מנהרה. כבר אין את ההתלהבות של ההתחלה, ה"אור" הזה בתחילת המנהרה, ומצד שני, גם אין את האור בקצה המנהרה, ההתרגשות של הסוף. אנחנו בדיוק באמצע, הכל חשוך, לא רואים את שני הקצוות.
יש כל כך הרבה אמת בדרך תיאור הזו. מאוד קשה להפנים שכבר עברנו חצי מהשנה. אני לא יכולה להגיד שעד עכשיו זה היה רק אושר רצוף, אבל כן, התעסקתי ונתתי לעצמי להתעסק ביותר מדי חרא ותפל, במקום להבין מה אני חווה ואת היופי בהכל.
המטרה שלי לחצי השני היא להצליח להתרכז בדברים שעושים לי טוב, להינות ממה שנשאר.. לזכור שאולי עשיתי דח"ש, ואולי יהיה לי קשה שאני מתגייסת עם שנתון מעליי, אבל מהשנה הזאת אני גם לוקחת הרבה לחיים.. בתקווה שיום אחד אני איישם הרבה דברים שלמדתי כאן ואבין כמה לא טעיתי כשבחרתי לתת ככה שנה מהחיים שלי (וכמובן לקבל).
כבר 3 ימים במכינה שאני תורנית, יצא ככה, ובמקום להיות בשיעורים עשיתי המון עבודה שחורה. הרמתי שולחנות, קרצפתי שירותים, הכנתי אוכל, עשיתי כלים ומה לא
היו לי 3 ימים לחשוב הרבה, זמן של שקט תוך כדי עשייה
הזמן הזה לא עשה לי טוב וגרם לזה שכמעט פרשתי הבוקר
אבל בשניה האחרונה עשו לנו פעילות של אמצע, יושבים בתוך חדר עם נרות ומוזיקה שקטה
כותבים פתקים אחד לשני כשהמדריכים כמו יונות דואר מעבירים פתקים למי שכתבו לו
ומה שכתבו שם
פשוט
ריגש אותי
"קול של מלאך בוא נשמע אותו יותר" "תבטאי את עצמך יותר במכינה, אני מרגיש שאנחנו מפספסים... אם לא בשבילך אז בשבילנו"
"הכרתי אותך באמת רק בזמן האחרון וגיליתי ילדה נהדרת, מצחיקה, שקל לדבר ולצחוק איתה" "אני מעריצה אותך" וכו' וכו'
והבנתי שאולי אני טועה ואולי אני באמת כבר חלק מהקבוצה. אולי רק בראש שלי זה מופרד. ושחבל שעל זה אני אפרוש
כי כנראה שכן מעריכים אותי וכן אוהבים אותי ואפילו רוצים להכיר אותי
כשרע לחבק את הסבל כי יש דברים יפים לראות.
"אהובי, תפסיק לראות את הסוף
אהובי, זה כנראה מה שהיה צריך להיות"
כך את אומרת,
"בוא נמשיך לחיות, יש עוד דברים יפים לראות"
"אני יודע לתת מה שיש לי, עד שיגמר
כשטוב להחזיק את החבל
כשרע לחבק את הסבל
יודע מילים ויודע שתיקה.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again