אז מה לא היה? זו הייתה שנה שאין לי מילים איך לתאר אותה, אולי "וואו" פשוט יספיק הפעם?
אז הנה אני אומרת- וואו!
י"ב, שנה אחרונה.. קשה לי להאמין שהצלחתי לעבור כל כך הרבה עומס וכל כך הרבה עומס ריגשי.
קשה לי להאמין שהשנה הזו הבנתי מי אלה באמת חבריי, מצאתי את המקום היחיד שבאמת אני מתקבלת בברכה.
גיליתי את פרצופיהם האמיתיים של האנשים שמסביבי.
התעצבנתי, בכיתי, התרגשתי, הרגשתי אושר ובכיתי שוב, פחדתי
הטיול לאילת לבד בפעם הראשונה, מסיבת הסיום שתגיע ממש בקרוב והאפטר פרטי, המסיבה הראשונה עם אלכוהול שאי פעם אהיה שם (עם כמה שזנ מזר כנראה להודות שלא הייתי מעולם בפאבים.. או שלא?)
האהבה הראשונה. האכזבה הראשונה.
לראות תמונות ישנות שלי ולא להאמין שזו היא אני.
כל השעונים המצחיקים שהייתי עונדת על ידי הימנית, למרות שאמרו לי לא פעם שביד שמאל זה השעון.
הפסים הזהובים שעשיתי בשיערי.
הפנים שהייתי עושה (ועדיין עושה) כשהייתי הולכת לבית ספר, למרות שפעם זה היה גרוע.
חוסר האיפור..
חוסר המסיכה.
התמימות, הילדה הקטנה ההיא שפעם בכתה מכל שטות והייתה מתבודדת לבדה ללא אנשים, זו שלא היו לה מעולם חבריי אמת, זו החשדנית בכולם ששונאת את העולם, הדיכאונית הקטנה... הפכה להיות אני.
אני- הנערה השמחה והקופצנית, הנערה הביישנית למדי, הגיימרית הבחורה שמודה שהיא גם חנונית ספרים וכתיבה בזמנה החופשי, אני שאפלה מבפנים ו"תמימה" מבחוץ. זו אני.
זו אני!
אבל עכשיו...
עכשיו?
מה עכשיו? מה עושים?
חודש הבא בגרויות אחרונות, חופש גדול אז?
צבא.
מצחיק אבל גם מדכא העובדה שבשנייה שאני מסיימת ללמוד הצבא מגיע באכזריות וקוטע את חוט המחשבה.
אבל אין דבר לעשות עם זה, לצערי ולצער כולם.
אבל אני מוכנה. אני לגמרי מוכנה לצבא, נפשית ופיזית.
מוכנה לכל מה שיקרה, ומתכוונת ליצור מכל עצב, בדידות, חברות- אני מתכוונת לבוא באנרגיות גדולות להיות אני וליצור חוויות!
וכשאגיע לאזרחות אהיה אדם מאושר <:
או לפחות זה התכנון.
אז השנה הטובה בחיי אוטוטו נגמרת- ואני מאושרת.
אז חופש גדול יקר- תגיע מהר.
וצבא- אני מוכנה אלייך! מוכנה מוכנה ומוכנה! here i come!!
(תמודדו כי ש' מגיעה בכל הכוח!!)
אז זהו להיות,
בברכה,
ש' 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
