השנה היתה 1978                                                                                                                 

הבוקר רק האיר על הפסגות המושלגות שמסביב, אבל ההכנות במחנה הבסיס של משלחת המטפסים הקטנה כבר היו בעיצומן. ציוד החורף הוכן בקפידה, צידה לדרך נארזה והמתח הורגש באוויר – האם הפעם יצליחו במשימה? זמן לא רב אחר כך נראתה המשלחת עוזבת את המחנה ושמה פניה אל ההר המאיים. הטור העורפי התקדם לאיטו, מעפיל במדרון התלול, ונדמה שכל כישלונות העבר מכבידים עוד יותר על גבם של המטפסים הצעירים.

עננים החלו מקדירים את השמים ואת פניה של מובילת המשלחת, כשלפתע נשמע קול דקיק: "גאולה, מצאתי!" בתוך רגע התחלפו קמטי הדאגה בשאגות שמחה שבקעו מגרונותיהם של מטפסי גן-צלילים הנועזים  – הם מצאו את המערה בהר!!!

36 שנים מאוחר יותר מצאתי את עצמי מתרוצץ על אותו ההר בניסיון למצוא שוב את המערה המיתולוגית ההיא. לא לקחתי סיכונים וצירפתי אלי את אותו מטפס עז נפש שמצא אותה אז, בגן – צלילים. לצורך הסיפור נקרא לו בועז. השעות החלו לחלוף וכשהגשם שוב החל לרדת הסתכלנו מסביב בתסכול. שום מערה לא נראתה בסביבה. גם שום גאולה לוי. ברור שאני הייתי הראשון להתייאש. בועז עוד צעק מאחורי: "אבל למה אתה מוותר?" מעניין אם הוא שמע את התשובה הרוטנת שלי: "כי היא לא שם".

מסקנה: "כי הוא שם" זה התירוץ הכי אדיוטי בעולם לטפס על הר בגשם

לא מאמינים לי? תשאלו את ג'ורג' מאלורי שאמר את המשפט הזה רגע לפני שמת על האוורסט או שפשוט תבואו לסרט

השבוע ב'סינמה גונן': אוורסט

סיפורה האמיתי והדי מטורף של משלחת מטפסים שהמזל שיחק לה קצת פחות מלילדי גן-צלילים...

יום שבת, בית רזי

20:30 - נשנושים

21:00 - מתחילים