כשפתחתי
הבוקר את ארון הבגדים קרה לי משהו מוזר
היד
רפרפה על החולצות המקופלות, השתהתה לרגע על חולצת כפתורים, על בד משבצות ועל טריקו
כחול, ואז נעצרה על חולצה ורודה שהסתתרה בין הכפלים.
אני
כבר לא ממש ילד, אבל הרעד הקל ביד לא היה סימן לפרקינסון המתקרב.
ורוד?
באמת??
אני
הולך לצאת מהבית בחולצה ורודה?
מה
יגידו חברי המשק על המדרכות? מה יחשבו בעבודה?
בעצם,
די ברור מה הם יחשבו, כלומר יש שלוש תשובות אפשריות:
- מה הוא חושב לעצמו? זה תל אביב פה?!?!
- הומו? אצלנו?!?
- מתי ההומו הזה כבר יעוף לתל אביב...
אז
מה אני עושה עם הורוד הזה, התלבטתי, וזה לא סתם ורוד. ורוד זרחני – ורוד בזוקה
(כן, כן כהומו תל אביבי אני יכול להגיד לכם שלצבעים יש היום שמות משפחה –
ורוד בזוקה, ירוק בקבוק, אפור עכבר...).
האמת
היא שהוורוד הוא רק סימפטום. הבעיה ההיסטורית האמיתית היא בכלל האדום.
בנים
אמורים לאהוב כחול. ככה למדתי עוד בגן צלילים.
חום,
צהוב, שחור ולבן זה גם בסדר, כל עוד תישמר לך מפני האדומים.
חוקי
הגזע (או יותר נכון חוקי הצבע) הקשוחים שלנו קבעו איסור חמור על כל מגע עם
האדום המאיים, ובטח שאין לערבב אותו בכחול האצילי שלנו. סגול? כתום?? וורוד???
מה
אני ילדה?!?!?
כשחושבים
על זה ככה – יכול להיות שהפחד והשנאה שהמערב טיפח משך שנים לכל מה שצבעו אדום הם
בסה"כ גלגול של אותה דחייה ילדותית?
תחשבו
כמה מלחמות היינו יכולים למנוע, כמה חיים יכולנו להציל, כמה חומות יכולנו להפיל -
אם רק היינו מלמדים את ילדי גן צלילים שללבוש ורוד וסגול זה בסדר גמור...
בשם
גאולה, הגננת שלי מגן צלילים, בשם השלום העולמי והשוויון בין המינים, ייצבתי את
היד הרועדת והוצאתי את החולצה הוורודה מהארון...
כן,
נראה לי שבישראל 2016 הגיע הזמן שגם גברים ילבשו ורוד
ואם
כבר גברים לובשים ורוד, למה שנשים לא יתחילו לראות סרטים על כדורגל?!?
שבת
בסינמה גונן:
נפרדים
מאליפות אירופה בכדורגל עם יונייטד המקוללת – הסרט הבריטי הכי מקסים שלא
ראיתם בחיים שלכם. נכון, הנושא הוא כדורגל, אבל זה ממש לא העיקר. חוצמזה – אם לי
יש אומץ להודות שהתרגשתי ב'על תבונה ורגישות ובכיתי ב'גשרים של מחוז
מדיסון', אז גם אתן יכולות לתת צ'אנס. יש סיכוי לא רע בכלל שתגלו שאתן אוהבות
כדורגל...
שבת,
20:30 בבית רזי
פופקורן
עלינו, והפעם – גם גרעינים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
