החיים מהצד

אני לא חושב שאני יכול יותר...
אני כל כך רוצה לעשות דברים , ללכת למקומות, לצאת!  אבל אין לי עם מי.
עד עכשיו עוד היה סביל אבל מה אנ י אעשה עכשיו כשתיגמר השנה ואני בכלל לא אצא מהבית? באמת שאין לי מושג...

לא יודע כמה זמן אני אצליח לשרוד ככה..
וההורים.. מה הם יכולים לעשות, אני רואה כמה הם מבואסים שאני ככה , אבל מה כבר יש לעשות. אני דפוק.
מאוחר מידי לשנות דברים, רק בצבא אולי ישתנה, למרות שגם בזה אני מתקשה להאמין.
אני חושב שאני היחיד בכיתה שלא היה בזוגיות פעם , זה ממש מבאס.
אני רואה איך לאנשים פשוט לא איכפת ממני. 
היה לנו אירוע של הכיתה וכל מי שבא אמרו לו שלום עם חיבוקים והכל ולי אמרו כזה היי מעפן , כאילו לא רצו שאני אבוא בכלל.
ולפני כמה ימים נסעתי עם אבא והוא מתחיל לדבר איתי על חברה והכל, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. 
באמת שזה מעיק ממש... מקווה שלהוציא פה הכל יעזור קצת..

אני לא יודע מה אני אעשה ביום שזה יתפוצץ...
בלי קשר עכשיו אני צריך להחליט מ נאי עושה עם הזאת מלני כמה פוסטים... חזרנו לדבר כי באמת חוץ ממנה אני לא מדבר עם אנשים, אבל אני כבר לאנהנ מהשיחות, זה לא כמו פעם..
ואני גם יודע שלא יצא מזה כלום אז האם יש טעם לשמר את הקשר?
באמת שאני בהתלבטות קשה.
רוב השיחות נהיו על בנים אחרים וכל זה ולא מתאים לי.
וגם זה רק התכתבויות, שום דבר מעבר!
אפילו אם אנחנו נתקלים בטעות אחד בשניה בבית הספר אנחנו לא אומרים שלום ולא כלום.
זה מרגיש לי מיותר, אבל זה פשוט הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה טיפה נורמאלי- לדבר עם מישהו..