וואו!
לא הייתי פה שנים.. הייתי בטוחה שמחקתי הכל מהבלוג ונעלמתי...
כנראה שלא. Oh well.
זהו פוסט תגובה לאחד הפוסטים הישנים שהעלתי לפה (הוא נמחק מזמן, אבל עדיין יש לי אותו על המחשב)
הסיבה שאיכשהו שבתי היא כי דיברתי עם מישהו על דברים שכתבתי פה...
להלן חלק מהציטוטים ה"חביבים" עליי:
"נו סתם הכל בהומור(רק חבל שזה לא מצחיק)"
"טוב, אז בינתיים ישבתי לי וניסיתי למצוא דרכים יפות לערוך את הבלוג, וכפי שאתם רואים - זה לא הלך."
"אני בכיתה ט' וכשחושבים על זה, אני ממש לא נהנת מהחיים."
"אני שוב אכתוב את מה שאני חושבת (זאת תהיה בעיה, כי לחשוב זה לא הצד החזק שלי ;) )"
"גם אני לא חשבתי שאני יכולה להידרדר לרמה כזאת,אבל מסתבר שכן."
"...אבל זה נשמע קצת דפוק.. לא נורא, גם אני דפוקה אז זה מתאים."
"...אבל נסקור את החברים שלי אחר כך, לא שיש לי חברים. "
"ואו עכשיו קראתי את מה שרשמתי ומסתבר שיש לי דימוי עצמי ממש נמוך אפילו כשאני כותבת,
אז אני מקווה שהכתיבה כאן תשפר את האהבה העצמית שלי."
אם לא קיבלתם תמונה כללית על נושא הפוסט, אז.. זה די מוזר. כי זה מופיע בכותרת.
בכל מקרה,
כרגע אני בכיתה י"א.. הציטוטים האלה הם מהפוסט שלי בבלוג ב- 03/01/2014 (כיתה ט').
אני מצטערת לומר שלא הרבה השתנה.
אני עדיין אותה הבחורה שמתלוננת ושונאת את עצמה (יכול להיות שאז התכוונתי למה שרשמתי כ"בדיחות" אבל אני די בטוחה שזה השפיע כי זה נשמע כמו דברים רציניים שאני אומרת על עצמי באופן קבוע עכשיו..), אז לא הרבה השתנה.. רק גדלתי בכמה שנים טובות ובכמה ס"מ בודדים.
החלטתי לפרסם את זה.. פשוט כי יש לי חשק לכתוב.
אז אני הולכת לכתוב - איך (לדעתי!) כל עניין הדימוי העצמי הנמוך התחיל אצלי.
בכיתה ו', הכל היה בסדר. הבעיות הכי גדולות שהיו לי אז הן הברכות של היום.
ואז - עליתי לחטיבה. הכל השתנה.
החברות שהיו לי ביסודי התרחקו ממני (ואני מהן..), זה פשוט קרה עם הזמן. לא משהו חריג.
אבל, היי, הכרתי חברים חדשים. לרוב זה לא דבר רע.
מצאתי את עצמי בחבורה חדשה עם חברות טובות שלמדו בבית ספר יסודי אחר לחלוטין (לפני החטיבה, כמובן) אבל היו עוד ילדים בכיתה שאיתם התחברתי - וביניהם, אנה [שם בדוי].
אנה הייתה (ועדיין, היא בחיים) ילדה חמודה שתמיד השקיעה בלימודים ועשתה הכל לפי החוקים או לפחות כך זה נראה באותו הזמן. אמנם אנה ואני לא היינו החברות הכי טובות (עדיין) אך לאט לאט התקרבנו אחת לשנייה. הסתובבננו הרבה יחד והייתי מקשיבה לכל מה שהיא אומרת, כמו חברה.. רגילה.
אנה החליטה להיפתח יותר אליי. דיברנו על הכל (אם אתם חושבים שזה הולך להתפתח לסיפור אהבה,אז אני מצטערת.. זה לא) וככל שדיברנו יותר - אנה השפיעה עליי יותר.
היא התחילה להגיד דברים רעים על עצמה (דברים שאני כמובן לא הסכמתי איתם. גם אם הם היו נכונים - סביר להניח שלא הייתי מסכימה איתם) ואני כל הזמן ניסיתי לשכנע אותה שהיא טועה (והיא אכן טעתה הרבה בעניין).
ואז היה לנו ריב גדול. ככל הנראה קרה באשמתי, לפעמים אני אדישה מדי לדברים שחשובים לאנשים אחרים.. אבל היה וחלף. זה היה מטופש לדעתי.
[חשוב גם לציין שהיא עברה לבית ספר אחר בזמן הזה מסיבות שונות כך שלא למדנו יחד בכיתה ח' (שלא קשורות לריב שלנו)]
לא דיברנו הרבה זמן. (נדמה לי שכמעט שנה? ככל הנראה פחות)
בזמן הזה, אנה עברה שינוי עצום במראה החיצוני. היא התחילה להתלבש אחרת, עשתה תספורת שונה לחלוטין והתחילה להתאפר - הפכה ל"פריקית", אם אפשר לקרוא לזה ככה.
אני נשארתי אני. שינויים פה ושם בגלל השפעות מזרעיות מהסביבה.
ראיתי את אנה עוברת שינוי ואני נשארתי אותו הדבר. אני לא יודעת באיזה שלב התחלתי להגיד את הדברים שאנה הייתה אומרת על עצמה על עצמי (המשפט הזה הגיוני בכלל?), אבל אני די בטוחה שזה היה השלב הזה.
אחרי זה השלמנו. לא זוכרת כמעט כלום מהתקופה הזו, האמת...
ואז סבא שלי נפטר. זה היה קשה בשבילי, האבידה האמיתית הראשונה שלי.
אחרי התקופה הזאת everything went to hell.
בסביבות כיתה ט', הדימוי העצמי שלי ירד באופן משמעותי (לא בטוחה אם הייתה סיבה רצינית לכך) ואנה המשיכה להשפיע עליי עם הדימוי העצמי הנמוך שלה (שעדיין היה קיים אצלה למרות כל השינויים החיצוניים שעשתה).
אנה ואני כבר לא היינו קרובות. התרחקתי גם מהחבורה - נשארתי רק עם חברה אחת ממש קרובה (אבל לה היו חברים יותר קרובים ממני..).
זה בעיקרון מה שקרה בתקופה ההיא.
עכשיו אני ואנה לומדות באותו התיכון. באותה הכיתה. היא יושבת לידי.
הדימוי העצמי שלה עדיין נמוך. אני זוכרת שלא מזמן היא זרקה הערה על כך שיש לה הפרעות (או הפרעה, אני לא בטוחה) אכילה ושאפילו המחנכת (אני מזכירה לכם שאנחנו בכיתה י"א) הייתה צריכה להתערב. הערה. פשוט משום מקום. אין לי הסבר לכך...
עניתי לה משהו (אין לי מושג מה) והיא אמרה שהיא הייתה בתת משקל ואז עלתה למשקל תקין או שהיא על הגבול של התקין ותת משקל.
אני לעומת זאת, עליתי במשקל בתקופה ההיא. גדילה? לחץ? טראומה?
אני לא יודעת מה הסיבה.
כרגע אני שמנמנה (למרות איך שאני תופסת את עצמי, אני לא חושבת שאני שמנה - מפתיע).
אני לא חושבת שאיך שאני מרגישה כלפי עצמי קשור רק במשקל שלי או קשור ברובו במשקל שלי. דווקא לא.
אני חושבת שזה נובע ממודעות יתר לעצמי.
אני מנסה לקבל את עצמי, פשוט אני עדיין לא בטוחה לגבי איך זה אמור לעבוד.. וכן, אני מעירה הערות עוקצניות על עצמי בפני אחרים (לא דברים חריפים מדי, אני מקווה) וככל הנראה זה משפיע עליי גם אם אני לא באמת מתכוונת לזה. אבל זו דרך התמודדות, לא?
כאן נגמר הפוסט.
אם באמת קראתם עד לפה.. וואו. אפילו אני התקשתי בזה כשערכתי את זה. [אני צוחקת!]
זה היה סוג של שחרור קיטור.. וסיפור קטן שאין לי כל כך למי לספר.
תודה על הקריאה!
לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Night_Huntress