זה קרה בחטיבה.
הייתה לנו פעילות בשיעור יהדות והפעם החליטו לשלב בין שני חצאי כיתות שונות.
רוב הזמן אלה היו סתם פטפוטים.. עד שהמורה שלפה פתקיות קטנות וצבעוניות וחילקה לכל אחד מהתלמידים.
"שקט! צוריה מחלקת עכשיו פתקיות. כל אחד שירשום את השם שלו על הפתקית!" צעקה המורה שלא הכרתי, של הכיתה שהצטרפה אלינו.
לא הייתי ממש מרוכזת, ככל הנראה דיברתי עם כל מי שישב סביבי או שהקשבתי
אז שאלתי מישהו "מה עושים?".
ענו לי שצריך לרשום את השם על הדף הקטן.
"לאורך או לרוחב?" שאלתי את המורה בהתפרצות.
"זה לא משנה" היא ענתה.
אז לקחתי עיפרון מהקלמר ורשמתי את השם שלי.
"כולם כתבו את השם שלהם?" המורה צעקה מבעד לכל הדיבורים.
נשמעו כמה "כן" והמורה המשיכה עם ההנחיות.
"יופי, עכשיו תעבירו את הפתקים אליי"
"למה כתבנו את השמות?" מישהי שאלה.
"תכף תגלו" המורה ענתה.
"אוקיי, עכשיו שכל אחד יבוא ויקח פתק של מישהו אחר"
"מה? למה?" שאלה אותה התלמידה.
"עוד רגע תגלו" השיבה עם חיוך.
כמעט כולם קמו והתקדמו לעבר המורה, כל אחד קח פתק ואז מישהו צעק "היי, לקחתי את עצמי!" וצחק.
המורה מסרה לו פתק אחר.
כולם התיישבו במקומות.
"עכשיו אני רוצה שכל אחד ירשום משהו טוב על האדם ששמו מופיע על הפתק"
כולם הוציאו כלי כתיבה מהקלמר והחלו לכתוב.
כשהמורה ראתה שכולם סיימו, היא אמרה "עכשיו תעבירו את הפתק למישהו אחר שהוא לא האדם שלו מוקדש הפתק".
את הפתק שלי מסרתי לאחת חברות שלי.
"לא רק לחברים!" המורה שלי העירה.
עוד כמה חילופי פיתקיות והמורה אספה את כולן.
אז היא הקריאה את השם שרשום על כל פתקית
"נעה",
"איתי",
"שחר"
"איזה מהם?"
"הבת"...
ואז שמעתי את שמי.. כמובן שעד אז כבר הייתי מרוכזת במשהו אחר. כמה אופייני לי.
קמתי ולקחתי את הפתק הורוד מהמורה.
בשלב הזה רוב האנשים כבר התחילו לשאול "מי כתב לי את זה?" ו"מי רשם את זה??", היה רעש נוראי.
התיישבתי וקראתי את הפתק.
לי
שאת יושבת איתי ברוב ההקבצות
ברגע שקראתי את זה ישר התחלתי לחשוב מי רשם את זה.. זו הייתה עמית. היא גם אמרה לי.
וזה נכון, באמת ישבנו יחד ברוב ההקבצות.
לא חשבתי שזה התאים להנחייה של המורה אבל לא אמרתי כלום..
ואז בהמשך הפתקית היה רשום בכתב קטן ולדעתי, לא הכי ברור, הדבר הבא:
למרות שאני לא יודעת מי זאת אני מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם
לכם? חשבתי לעצמי.. אבל התעלמתי.
באותו הרגע קראתי את זה שוב והתייחסתי רק לחלק לחלק אחד "אני לא יודעת מי זאת"
כל שאר הדף התטשטש ליד המשפט הזה
מי כתב את זה? ואיך בדיוק הוא לא יודע מי אני? (או יותר נכון, יודעת.. הכתב היה כתב ש"אופייני לבת")
זה פגע בי.
כן, לא היו לי הרבה חברים קרובים אבל הייתי בקשר עם הרבה ילדים מהשכבה.
אז חשבתי שוב מי כתב את זה?
ואז, בדומה לשאר הילדים בכיתה שאלתי "מי כתב על שלי?"
ואז אחרי כמה מבטים סביב, מבטי הצטלב עם זה של ילדה שישבה בקצה השני של הכיתה ליד חברות שלה.
זו הייתה 'שחר הבת'.
"אני" היא אמרה
חייכתי
היא חייכה חזרה
"את כתבת לי?" היא שאלה והרימה את הפתק שלה
"לא" אמרתי והתאמצתי לחייך
אני די בטוחה שהצלחתי
השפלתי מבט לפתקית הורודה.
היא כן מכירה אותי. האם זו התגרות מכוונת?
הסקתי שלא.
העניין הוא.. ששחר מקובלת... ואני לא.
היא מה שילדים בשכבה שלי מחשיבים ל"פרחה".
אני בטוחה שאתם יודעים, אותם הילדים שמרכלים עליהם בלי סוף מאחורי הגב ואז כשהם פונים אלייך מתחנפים אליהם.
כן, אלה.
באותו הרגע הבנתי שכל מה שאני רוצה.. זה שיכירו בי.
שידעו שגם אני אדם, אישיות.
אבל זה יותר מלדעת מי אני.. זה גם להתייחס אליי כמישהו משמעותי.
אני בטוחה שהיא לא חשבה שזה משהו שיגרום לי להעלב או להתרגש.. אבל זה השפיע, אני לא יכולה להכחיש את זה.
יום אחד, רציתי שיכירו אותי ויכירו בי.
עד היום, הפתקית הורודה הזו תלויה לי על הארון. כדי שאני אזכור שאני רוצה שיזכרו אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Night_Huntress