החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כנראה שסערת הרגשות של אתמול היו בגלל בלוטת התריס הסוררת שלי. היום היה טוב. טוב מאוד אפילו. לא עשיתי הרבה הבוקר, חוץ מלעבור על מודעות דרושים, בפעם המיליון, להתקשר לאיזו חברה שפעם הקלדתי עבורה, ולצאת לעבודה בזמן, בלי לשטוף כלים.

לא יום מסעיר במיוחד.

ועכשיו אלו השעות האחרונות של היום הזה, אחד הלפני האחרון בשנה, בעשור. איזו תחושה של סוף, סופניות שכזו. 2010. מי חשב על זה בכלל כשהיינו קטנים? פתאום 2002 נראה כל כך רחוק, לא קשור.

ויש בי עוד מלא אנרגיות. לגמרי לא מוכנה לישון. אם ניקח בחשבון שסופית, קמתי מהמיטה רק באיזה עשר, אפשר להבין גם למה.

שומעת מוזיקה באוזניות בעוצמה שכנראה תגרום לי להיות חרשת בגיל חמישים, בלי קשר בכלל לזה שאני סאונדמנית, כותבת את הפוסט הזה וחושבת.

על מה? על מחר, ועל סוף השבוע העמוס לעייפה שמצפה לי.

מחר בערב מסיבה, שכנראה אלך אליה ישירות מהעבודה ובטח אחזור נורא מאוחר רק כדי להתחיל משמרת בוקר למחרת ולהיות מסטולה מעייפות.

וביום שישי אחרי המשמרת אזכרה (כמה לא קשור) שבה אפגוש מלא אנשים שלא מאוד מעניינים אותי, אבל אני מעמידה פנים כאילו כן, כי משפחה וזה. ואף אחד לא ייתן לי חיבוק, כולם רק ינשקו אותי על הלחי כמו איזה דודה שחולה באיזו מחלה מידבקת ואוי ואבוי אם מתקרבים אליה.

מילא אם באמת היו מנשקים, אבל לרוב מנשקים רק את האוויר שליד הלחי שלי.

אחר כך, בתקווה שאמצא טרמפ, אסע לת"א להופעה של אחת שאני מכירה ומעריכה כבר מלא זמן, עוד מהתקופה שהייתי הולכת להופעות של אביב גפן במועדון התאטרון.

ויום שבת- מסיבה של העבודה. כל הסניפים יהיו שם וזה הולך להיות משהו ענקי. מלא אנשים להכיר, כיף. מארגנים לנו הסעה ונרשמתי אליה. סוג של טיול שנתי למבוגרים.

איך שאני שונאת את הלופ הזה שהחיים שלי מתנהלים בו. עבודה-בית-לימודים-פגישות בחברה שאני משווקת בה. לא אוהבת לופים, לא אוהבת דברים מגבילים שחוזרים על עצמם.

עדיין לא יודעת במה לעזאזל אני רוצה לעבוד. וכל כך חבל לי לעזוב, וזה מפתיע, כי אני שונאת לעבוד. כל מי שמכיר אותי יודע שאני ועבודה זה שני דברים שונים. אבל כיף לי שם, באופן נדיר. אם רק המקום הזה, ספציפית, עם האנשים שבו, היו ממוקמים במרכז, היה יותר טוב.

יש את האופציה של פשוט לשכור דירה בר"ג ולנסוע שלוש פעמים בשבוע לנתניה, אבל זה קצת לא מעשי בטווח הרחוק.

אם אוסיף עבודה מהבית, למשל כמו ההקלדות ההאלו שעשיתי פעם, אולי זה אפשרי בעצם. אולי זה בסוף יהיה הפיתרון הכי טוב.

האמת היא שגם ככה אני נוסעת שלוש פעמים בשבוע לת"א, אז אין הרבה הבדל אם זה יהיה מתל אביב לנתניה או הפוך.

הנה יעד ראשון לשנה החדשה: לעשות סדר בכספים שלי.

אולי אתחיל באמת להתמיד סוף סוף עם הכדורים האלו של הבלוטה, הם עושים לי טוב בסופו של דבר, אפילו שהם הורגים אותה לאט לאט. יש את התוספים, שאני מקווה שהם באמת עושים משהו.. ומסתבר שאני מתמידה פה. איזה כיף.

זהו.

עכשיו אפשר לישון. לילה טוב.