החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כבר לא. לא בוכה בלילות, לא מרטיבה את הכר בדמעות ליבי, לא שואלת עד מתי והאם או בכלל.

כל משפט שני הוא כבר לא עלייך. עם חברות יש לי נושאי שיחה אחרים, מעניינים יותר. השירים כבר נכתבים על המאורעות בחיי שאת לא כלולה בהם, ועל רגשותי שלא מופנים כלפייך.

לא מחפשת אותך בין כל אחת שפוגשת, לא מתרחקת מכל אחת שקצת מזכירה לי אותך. לא מחפשת אחרייך ברחוב שבלתי סביר שתהיי בו וגם לא מוותרת על מי שאני.

הפסדת, דבילית יקרה. הפסדת אותי. פספסת את הרכבת, למקרה שאולי תרצי לעלות, שאולי תתחרטי.

אולי, אין לדעת, הפסדת פה את אהבת חייך. מה שיש לדעת, זה שפספסת בחורה שהיתה נותנת לך את כולה. מתמסרת לך לחלוטין, ששמה אותך במקום הראשון, תמיד.

ואולי לא הפסדת כי מעולם לא ניסית להרוויח. לא התאמצת אפילו, כי כל אותן מחוות קטנות ומרגשות שעשית בשבילי נעשו על ידך כלאחר יד, כדבר שבשגרה, אף ששתינו ידענו שזה לא דבר שבשגרה.

תמיד הקפדת להמעיט בחשיבות התרומה שלך לעבודותי.

מעולם לא ניסית, והצלחת להרוויח אותי בלא כל מאמץ מצידך, מהשניה הראשונה שראיתי אותך. שנתיים לקח לי להבין זאת.

וכל יום שעבר במהלך ארבעת השנים, או חמשת השנים הגדיל עוד את הרווח, בכל פעם שישבתי מולך, והסתכלתי עלייך, מנסה להתרכז בדברייך.

לא באמת הצלחתי משום שהעיניים שלי בהו בנקודה באוויר, מנסה להעמיד פנים שהכל כרגיל, שלא בא לי לעשות דברים שהסיטואציה לא איפשרה את ביצועם, וכמו עצים שותקים ביער- שתקתי ולא אמרתי מילה.

ולא הרגשת ברווח שגדל, משום שחיית סביב עצמך, שומרת על פרטיותך בקנאות, לא מנדבת מידע על חייך האישיים מעבר למה שדרוש.

לא חשת בו בכל ימי שישי בערב כשישבתי בבית כמו כלב והמחשבות שלי חפרו בשאלה האם אזכה להיות הסינדרלה שלך, ואת תהיי הנסיך שיוציא אותי מהבוץ. בכל אותם ימי עבודה שנמשכו מתשע עד חמש לא שיערת בנפשך שאיני מרכזת בעבודתי אלא במחשבות עלייך.

אז כבר לא. לא בוהה באוויר בעיניים כלות מחכה למוצא פיך. לא שותקת כעץ ביער ולא מצפה להיות הסינדרלה בסיפור האגדה הזה שבניתי סביב דמותך.

ימי שישי יעברו במחשבות על הדברים שמצפים לי בשבוע הקרוב, בבילויים והתפרקות מכל השבוע שחלף.

ולא יהיה שום צורך להעמיד פנים, משום שאת הלקח למדתי.

אומרת לך תודה על כל הזמן שהקדשת לי, על כל אותן מחוות יפות שישארו בזכרוני לעד.

תודה על שיעור חשוב לחיים.

שיהיה לך רק טוב. באמת. :-)