החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

המון אנשים וחם, כל כך חם שאם הייתי גבר או פרחה ממוצעת הייתי מורידה חולצה. או מכנסיים. היה כל כך חם שמאחד הבתים אנשים שכנראה ריחמו עלינו שפכו עלינו דליים של מיים. או שאולי הם היו הומופבים שקיוו שנישטף עם המיים לאסלה או משהו.. אני בוחרת באופציה הראשונה.  ורעש. ובלגאן. וכיף גדול לראות את כל ההמון הצועד הזה. ומצלמות שצריך להתחמק מהם כי בטח התמונות יעלו אח"כ לפייסבוק ואני לא אוהבת  שהתמונות שלי מפורסמות באינטרנט. והמאמי בכלל עדיין בארון אצל רוב המשפחה שלה. למרות שאבאמא יודעים.

אז הרגיש קצת סלב להתחמק מכל המצלמות האלו, הווידיאו והסטילס ששרצו שם.

ומפגש פורום לסביות בתפוז שהלכנו שעה עד שהגענו לאזור כדי לגלות שהם התקדמו כבר ובסוף נפגשנו איפשהו באמצע, כשפתאום קלטתי חברה טובה שהיתה שם. זה היה דיי משעשע שהמפגש הגיע אלינו בסוף.

ולהרגיש קצת כמו המלכה ויקטוריה כשנופפתי לשלום לכל האנשים שהסתכלו עלינו מהחלונות במקום לרדת ולצעוד איתנו!

והסוחרים שניצלו את הארוע וכמו ששמעתי מישהו אומר שם- לא יכול להיות כנראה מצעד בלעדיהם. והמשאיות. והרגשת השייכות לקהילה הצבעונית הזאת, שמקבלת אליה את כולם.

מזל שהמאמי איתי, אחרת הייתי מפספסת את זה בטח.

והעייפות של המאמי, שלמרות זה היא צעדה עד הסוף. שאפו. אם לא הייתי שותה איזה משקה אנרגיה טבעי הייתי מרגישה כמוהה.

ההפנינג בגן מאיר בתחילת המצעד. היה קשה להתחמק מכל הרוכלים לימיניהם.

ולראשונה בחיי יש לי דגל. תודה מאמי. :-)

כשצעדתי אתמול חשבתי על עשר השנים שבהן אני בקהילה. עשור שלם. איפשהו בגיל 17 הגעתי בפעם הראשונה למינרווה (אז היא עדיין היתה מינרווה ולא בית השואבה), ישבתי בפינה הכי חשוכה של המקום, מחכה למישהי שלימים שנאתי ואז היתה חברתי הטובה.

מנסה לעכל מה קורה סביבי, איפה אני בכלל. מתרגשת.

ואילו היום- צועדת בגאווה. אחרי שעברתי דרך ארוכה. אחרי היציאה מהארון הפרטית שלי. אחרי כל מיני דברים הזויים שעברתי, ממש אפשר לכתוב על זה ספר, נראה לי שהוא יהיה להיט. רב מכר.

עשר שנים בקהילה, אקרא לו.

שנים שלא צעדתי. הרצח הוציא אותי בפעם הראשונה מזה שנים לרחובות, כשהשתתפתי בהתארגנות הספונטנית משהו שהיתה ברוטשילד ליד האגודה, ואז בעצרת המחאה, ועכשיו במצעד.

היו שם עמדות התרמה לנפגעים. אני לא תורמת לבני אדם אז לא תרמתי. אם יהיה משהו שאוכל לעשות, פיזית ויהיה לי זמן, אעשה. אבל כסף אני לא תורמת, אלא לאדם הספציפי שזקוק לו, ישירות לחשבון הבנק שלו.

אתמול הבנתי למה אנשים אוהבים את תל אביב. היא מאפשרת לך להיות מי שאת, בלי הרבה שאלות.

ללכת ברחוב ולהתנשק עם הבת זוג שלי, בלי שיסתכלו עלינו במבטים מוזרים. זה היה כיף. מעניין אם זה תמיד ככה, כי זו תל אביב, או שזה ככה רק בגלל המצעד.

לשבת איתה על ספסל ברחוב מחובקות, ואנשים פשוט ממשיכים ללכת. חלק אולי מסתכלים וממשיכים ללכת. לרוב זה גברים. ככה זה.

בכל עיר אחרת בטח היו מעירים משהו, שורקים, עושים משהו שנדע שהם הסתכלו עלינו. בת"א- לא, מגניב.

מעניין אם זה ככה גם בחיפה, צריך לבדוק את זה מתישהו.

בערך בשלוש וחצי הגענו כמעט עד החוף, סחוטות וגמורות. משם הלכנו ברגל עד לדיזינגוף ואז ההורים שלה באו לאסוף אותה, וכמעט גם אותי. רק שלא הייתי מוכנה עדיין לפגוש את ההורים והתחפפתי משם אחרי שנפרדתי מהמאמי.

היה טוב, וטוב שהיה. אם אלך שנה הבאה? לא יודעת, אלוהים גדול. :-)