החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

שונאת את זה, שאני ככה נתקעת על נשים, שאפילו לא שמות עלי. שונאת את זה שאני שוב עם דמעות בגללה, שאני שוב עושה עליה גוגל בתקווה למצוא משהו, שלא ראיתי בעשרות החיפושים האחרונים..

כל מה שהיא נתנה לי נעלם כבר מזמן. כל הכוח התפוגג, אם לא העבודה שלי הייתי במצב הרבה יותר גרוע ממה שהייתי כשהכרנו. רק העבודה מצילה אותי מלהתמוטט לגמרי.והשיחות עם החיילת, האקסית שלה. ועם בת דודה שלי. זה מה שמחזיק אותי.

אולי כל העסק הזה של רגשות לא בשבילי. לא יודעת. יותר מידיי לי.

הקטע שאני כבר לא רוצה ממנה כלום מהבחינה המינית. שום דבר. מסתכלת על תמונות שלה ומרגישה רק עצב גדול מאוד. שהלך לי אדם יקר מהחיים. וגם החיילת וגם בת דודה שלי אמרו לי לתת לה חצי שנה, להתנתק ממנה לגמרי. שתיהן אמרו שהיא תחזור. בת דודה שלי דומה לה באופי בקטע אחר, ממש כפילות אופי. והיא אמרה לי להתנתק מהמיניאטורית, פשוט להעלם, כמו שהיא נעלמה. לא לשלוח הודעות, לא ליצור קשר. לא לחפש אותה. היא תחזור. אבל קשה לי. קשה לי לנהל ככה קשר שאחת לכמה זמן נעלמים לחצי שנה.

ואני תקועה. מרגישה שכולם סביבי מתקדמים, ורק אני נשארת באותו מקום. החיילת עם בת זוג חדשה, הקרייתית התחילה לפרוח מבחינה חברתית, הילדונת נפרדה מהבת זוג שלה והכירה מישהי חדשה, אפילו לתל אביבית לשעבר, שוובדת איתי, יש מישהי. לכולם קורה משהו. ורק אני.. תקועה. שנה וחצי אני תקועה.

עשיתי השבוע טעות איומה בעבודה. טעות של מתחילים. כמעט פיטרו אותי. הכל בגללה. הראש שלי לא בשום דבר. רק בה. וכל מה שאני רוצה זה רק לדעת שהיא לא נעלמה לי לגמרי. אם אני אראה אותה בטעות במסיבה אני אסובב את הגב ואלך. לא אגיד לה שלום אפילו. כל מה שהיה מת. נפגעתי ממנה יותר מידי. יהיה לי קשה להפתח שוב, לתת שוב אמון. היה בנינו יותר מידיי. היא יודעת שהתעלמות זה הדבר שהכי פוגע בי והיא עשתה בדיוק את זה. אולי היא רוצה שאני אשנא אותה, אולי היא חושבת שככה יהיה לי יותר קל להתגבר, לשכוח.

כבר לא נעים לי מהחיילת. היא כבר מתחילה לחשוב שאני בקשר איתה רק כדי לדבר על המיניאטורית. וזה ממש לא נכון.

וכל מה שאני רוצה זה סופ"ש אחד אצל הקרייתית, להיות איתה קצת, התגעגעתי אליה. אבל גם היא כמעט לא מדברת איתי לאחרונה. היא עמוסה, עכשיו אני יודעת שזה לא סתם תירוץ, היא באמת עמוסה.

חייבת חיי חברה חדשים, דחוף. למישהו יש מושג איך משיגים כאלו?

ולעניין אחר לגמרי- דיברתי עם מנהלת מוסד לימודי כלשהו. היא אמרה לי שאם אני מאובחנת כדיסקלקולית (לא, לא דיסלקציה, דיסקלוקלית, אין לי כוח להסביר, תעשו גוגל), אני יכולה להבחן במקצוע אחר במקום במתמטיקה במבחני קבלה. השיחה הזאת נתנה לי תקווה להגשים את החלום שלי ללמוד מנהל עסקים. השאלה היא אם באמת שווה להשקיע את הכסף הזה, כי אבחון עולה 1,400 ש"ח ובכלל לא בטוח שאני דיסקלקולית, למרות שאני ממש לא מסתדרת עם מספרים, בקטע מפחיד. מה דעתכם?

ובנימה זאת.. שבוע טוב שיהיה..