שיחה עם מישהי העירה אותי. היא גרמה לי להבין שהחיים שלי הם הצגה אחת גדולה שאני מנסה להציג לעולם. ממתי אני ועבודה הולכים יחד? ממתי אשכרה עצוב לי לחשוב לעזוב מקום עבודה? הלו, אני עצמאית באופי שלי, החלום שלי הוא להצליח בעסקים, לא בתור שכירה.. לא בתור בורג קטן במערכת.
אז מה השתבש בדרך? אני נשארת שם רק בגלל האנשים, מה שאומר שפשוט חסר לי חברה בחיים. מה קרה לי שהצורך בחברה מחזיק אותי במשך שנה שלמה בעבודה? כמובן שהצורך בכסף גם הוא משחק תפקיד, אבל נו, לא בעיה למצוא עבודה כשאת עובדת..
וזה אחד הדברים שגורמים לי להתקע על נשים. השיחה הזאת התחילה מזה שאמרתי למישהי הזאת שאני נלחמת על המיניאטורית בשבילה. והיא שאלה אותי למה אני לא נלחמת בשבילי.
ומאז אני מבולבלת. מה שאני באמת רוצה לעשות זה לחזור לאנגליה לחצי שנה, אבל זה לא חוקי ואולי פשוט היה לי מזל בפעם הקודמת שלא תפסו אותי. הסיכויים שבעגלות יוציאו לי ויזת עבודה הם אפסיים.
הדבילית נתנה לי רעיון- לנהל דפי פייסבוק של אומנים, שמאז מתגלגל אצלי בראש. זה כסף טוב וכלום עבודה. מצד שני, מאיפה אני אבנה חיי חברה? מצד שלישי, ראיתי איזה חיי חברה יש לי במוקד, סתם אשליה אחת גדולה.. אני נמצאת עם אנשים סביבי כל היום אבל אף אחד לא באמת חבר שלי שם, חוץ מהתל אביבית לשעבר שעובדת איתי ואולי עוד איזו אחת שבאמת עושה רושם שנוכל להיות חברות מתישהו.
אז עבודה בסך הכל נותנת לך איזושהי מסגרת. לפעמים גם נוצרת חברויות אבל זה לא קורה הרבה ואסור לבנות על זה. חיי חברה בתחת שלי, בשביל זה להשאר במקום הזה, שאני לא מתקדמת בו לשום מקום ולא עושה שום דבר חשוב עם עצמי?
אבל אני רוצה לעוף מהבית ובשביל זה צריך הכנסה קבועה, או חיסכון גדול, אחד מהשניים. ובגלל שטרחתי להרדים את העסק שלי חצי שנה אין לי שום הכנסות ממנו.
וכן זה בהחלט מה שגורם לי להתקע על המיניאטורית. אני מחפשת אקשן. משהו שיוציא אותי מהכלום שמקיף אותי. כל יום לנסוע לעבודה, לחזור, לנסוע לעבודה, לחזור וכל זה בשביל... כלום.
בגלל זה אני עושה שם טעויות של כיתה א. אולי איפשהו בפנים אני מקווה שיפטרו אותי כדי שאני לא אצטרך להתמודד עם זה. כי נמאס לי. כי כמה שהאנשים שם מדהימים, וכמה שכיף איתם וכמה שאני מתה על הבוסית שלי, לבלות 7 או 8 שעות בעשיית דבר שאת לא רואה בו שום טעם, זה.. בזבוז.
עוד שבועיים בערך אנגליה, יהיה לי הרבה זמן לחשוב. ועד אז, אני מבולבלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
