החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

ביומיים האחרונים אני מרגישה שאני רוצה להודות ליקום. ולא כל כך יודעת איך עושים את זה. כלומר, חוץ מלהגיד תודה. אני רוצה לעשות משהו. משהו משמעותי כזה.

בשלוש השנים האחרונות הכל קרה כמו שרציתי. בעצם, תמיד זה קורה כמו שאנחנו רוצים אבל בשלוש השנים האחרונות בכלל.

גם כשזה נראה בלתי אפשרי.

ובעיקר, בשני מקרים.

רציתי שהקרייתית ואני נחזור לקשר. זה קרה. אפילו קרה מה שקרה בלילה ההוא בצימר, למרות שהייתי בטוחה שלא יקרה כלום. והיקום סידר את זה. נפגשנו במונית שירות, בסיכוי של אחד למיליון, אחרי שנה בערך של נתק. והקשר חודש.

רציתי שהמיניאטורית תדבר איתי. חצי שנה חשבתי שאני רודפת אחריה. חשבתי, כי היא לא קיבלה כלום מההודעות שלי. במקרה, או שלא במקרה, בדיוק באותו יום ששלחתי לה חג שמח מושקע, היא החליטה להגיב לי. מסתבר שזה בכלל לא היה קשור לחג שמח. אולי בגלל זה היא לא בירכה אותי גם.

שוב, היקום סידר שנדבר.

ממש כמו בספר מצרפי המקרים. אם לא קראתם, מומלץ.

בשלוש השנים האחרונות יצאתי ממצב שאני לא יכולה להזמין את הבת זוג שלי לצ'יפס כי אין לי כסף ונסיעות הייתי לוקחת מאמא, למצב שאני טסה לאנגליה בלי לדאוג יותר מידיי שאולי זה יכניס אותי לסחרור. הכסף שלי כולו שלי. אני לא חייבת לאף אחד שום דבר. בעצם, כן, מה שיש בויזה ולאמא. שנשבעתי שאני אחזיר לה.

כשרציתי ללכת לעבוד, התקבלתי לעבודה הזאת. כשרציתי להיות עצמאית, הצלחתי בעסק שלי. אפילו היו לי לקוחות שהמליצו עלי מפה לאוזן.

זה לא במקרה.

מישהי אמרה לי שאני טובה בלהמר. הימרתי על המלון באנגליה, יצא לי מוצלח. הימרתי על העבודה שלי, יצא לי מוצלח. אז אולי אני באמת טובה בלהמר. אפילו בפיס, היתה תקופה שהייתי שולחת להגרלות קטנות. מהר מאוד למדתי איזה מספרים מופיעים שוב ושוב ותמיד הייתי זוכה במשהו, גם אם זה רק 20 ש"ח. אם הייתי ממשיכה עם זה בטח הייתי מביאה סכום משמעותי, אבל הפסקתי.

סוף החודש אני מסיימת לעבוד. אני מקווה שגם זה הימור מוצלח. מקווה שזה יוביל אותי למקום יותר טוב.

הסיבה האמיתית שהתפטרתי היתה כי הרגשתי שאני נכנסת לסחרור של טעויות בעבודה וחוסר אמון מצד שני הצדדים. מה גם שאני שונאת שלוקחים זבובים ומנפחים אותם לפילים. אולי כי אני אלופה בזה. נמאס לי מחברות שלא יודעות לתת שירות, נמאס לי מאנשים שלא יודעים להקשיב, נמאס לי לשמוע את כל הסיפורים שאני שומעת.

אני עדיין מעכלת שזהו, שעוד שבועיים אני לא אקום בבוקר לעבודה ואקלל בלב את הבוסית ששמה לי משמרת בוקר למרות שבכלל רציתי ערב.

עוד שבועיים אני כבר לא אכנס למוקד, אעשה סיבוב ואגיד שלום לכולם.

ומחודש יוני, כבר לא תכנס לי משכורת ב10 לחודש. שזה, אולי, מה שהכי מפחיד אותי. התרגלתי ליציבות הזאת. התרגלתי לזה שיש לי כסף כל חודש.

אני מרגישה בערך כמו שמרגישים שמשתחררים מהצבא, למרות שאף פעם לא השתחררתי מהצבא.

הבוסית שלי ביקשה שאשלח לה מכתב התפטרות. בכתב. עוד משהו שמעולם לא עשיתי.

מפחדת להכנס לדיכאון, מלשבת בבית כל היום. הרי בגלל זה הלכתי לעבוד. אז אני כבר חושבת על מה אני אעשה. איזה מסגרת תהיה לי.

ואני סומכת על היקום. הוא יעזור לי. בנתיים הוא לא אכזב.

ותסלחו לי שהפוסט הזה בלי מילה על יום השואה.