החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כבר שבועיים שאני כאן, נודדת בין הבית של אמא לפה, ועדיין מוזר לי. היום סידרתי אינטרנט, וסוף סוף סידרתי גם את העכבר שקניתי, אז עכשיו אני סוף סוף יכולה לעבוד בנוח.

הלכתי לקניון שנמצא רבע שעה הליכה מהבית. בקצב איטי. בדרך חשבתי שזה המסלול שהייתי עושה עם הקרייתית. פשוט לא נתפס לי שאני אשכרה גרה כאן. שהנוף הזה שאני רואה עכשיו- זה קבוע, זה לא כי באתי לבקר אותה.

היא שאלה אותי לא מזמן אם עברתי לגור כאן בגללה. אמרתי לה שכן, כי אחרת לא הייתי מתאהבת בעיר הזאת. אז בהחלט היה לה חלק חשוב בזה.

זה שונה לגמרי לגור בעיר שעד עכשיו רק באת לבקר בה. זה אחרת.

אז עדיין עוד יש חבלי לידה ודברים שצריך לסדר ולעשות אבל זהו, זה הבית שלי. צריך להתחיל להתרגל. וגם לעשות משהו עם היונים האלו שאני כל הזמן מעיפה מהחלון כאן. כבר נמאס לי לשמוע את הקול שלהן.

לפחות יש עבודה בעסק, זה כבר טוב, שנכנס עוד קצת כסף מעבר למה שנכנס קבוע. ואחד מהפרוייקטים כנראה קבוע, ככה שזה טוב. למרות שזה כסף קטן, אבל זה גם לא הרבה עבודה.

זהו.

שבת שלום חברים, למרות שבטח יבוא עוד פוסט.