כן, פוסט שני להיום. יש למישהו בעיה?
כנראה שאף פעם לא הייתי טובה בלהפסיד. ועכשיו הפסדתי. הפסדתי בענק. הפסדתי אותך.
בילדות שלי הייתי הופכת את כל השולחן של המונופול אם הייתי מפסידה. נראה לי שאפילו עצם זה שאני חיה עכשיו זאת תוצאה של זה שאני פשוט שונאת להפסיד, ולמות זה הרי להפסיד את החיים אז- כמובן שלחיות.
אז כן, הנה, ניצחת. אמרת את המילה האחרונה. חסמת את דרך הגישה האחרונה שלי אלייך. כי את יודעת שאני לא אעשה כלום מעבר לוירטואלי. אז חסמת הכל. לפחות אני עוד יכולה לכתוב בבלוג, אף אחד לא מכריח אותך לקרוא פה.
אז אני כותבת לך. כותבת לעצמי ולך ביחד, למעשה. והנה, גם כשאנחנו בכאסח, גם כשאת כמעט שונאת אותי על לא עוול בכפי, אני עדיין מבינה דברים ומנסה ללמוד. ולהשתפר. ולהיות טובה יותר.
יש שיגידו שבעצם ניצחתי. כי אני לא צריכה אחת כמוך בחיים שלי. לא צריכה מישהי כמוך. ואת יודעת מה, באתי לפרט מה עשית, עצרתי את עצמי. מחקתי. אולי הם צודקים. אולי אני באמת לא צריכה אותך בחיים שלי. אבל זה מחרפן אותי שהפסדתי. מחרפן אותי שרדפתי אחרייך חצי שנה בשביל שנדבר כדי שנוכל לסיים את זה יפה לפחות ועכשיו שוב, כאסח, על סתם. ריק. כלום. מרגישה מטומטמת על כל החצי שנה הזאת ששרפתי במחשבות עלייך כשהדבר היחיד שרציתי זה לסיים את זה יפה.
טוב, נהיה כנה. הדבר היחיד שרציתי זה שתחזרי לדבר איתי. כי הדבר האחרון שרציתי זה לסיים את זה. נו.
אז הנה נולדה לה עוד תובנה, עוד משהו שאני לא יודעת מה לעשות איתו עכשיו. נוסיף את זה לאוסף הדברים שיש לי להתמודד איתם.
אולי אני עוד אגלה שניצחתי, אבל עכשיו מרגישה שהפסדתי. וזה לא כיף.
זהו, רציתי לפרוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
