החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

לא לחשוב עלייך. בכלל. זאת המשימה השבועית שלי. אני רוצה לראות אם זה בסך הכל עניין של החלטה, עניין של שליטה במחשבות. אולי זאת הדחקה. אבל עדיין, נמאס לי.

אתמול קלטתי ש3 שנים אני אוהבת אותך. 3 שנים. מהרגע שראיתי אותך בפעם הראשונה במצלמה. נכון, היו לי תקפות שירד לי. היו תקופות שלא הרגשתי כלום. אבל תמיד איכשהו חזרת בסוף.

הפעם זה נראה שלא תחזרי, לפחות לא בזמן הקרוב,  למרות שאני מתפללת שכן, שאיכשהו יקרה הנס והשנאה אלי תעבור לך. אולי כשתרגעי ותקלטי מה איבדת, תחזרי.

אז כן, עצוב לי שככה זה נגמר, עצוב לי שמכל מה שעברנו בסוף נשארה שנאה, נשאר כעס, איומים והשפלות. בגלל מה? בגלל, תסלחי לי, שטות.

איכשהו הבלוג הפך להיות בלוג של מכתבים אלייך. מכתבים שאולי את קוראת ואולי לא, אין לי מושג. לא טרחתי לעדכן אותך שהבלוג חזר להיות ציבורי. אולי יום אחד, כשתרגעי קצת, תתגעגעי, תחפשי את הבלוג ותקראי את זה. ואז אולי תראי כמה אהבתי אותך.

האמת שזה נחמד הפורמט הזה, אולי אני אשאיר אותו, אבל אני לא אכתוב אלייך.

באתי לכתוב שאכתוב לבת זוג שתבוא, אבל אני לא באמת רוצה זוגיות. אני רוצה את הדברים שנלווים לזוגיות, אבל לא זוגיות עצמה. אולי כשתגיע מישהי שתעשה לי את זה אדבר אחרת, אבל זה לא באמת קרה כבר שלוש שנים. להוציא אפיזודה קטנה עם מישהי מהעבודה לשעבר, שעבר לי ממנה מהר מאוד כשהבנתי שהיא סטרייטית, ואפיזודה עוד יותר קטנה עם השותפה שממנה ירד לי עוד יותר מהר. 

אז כן, 3 שנים אין לי כלום, מאז הקרייתית. להוציא את הלילה ההוא בצימר עם הקרייתית והנשיקה ההיא במסיבה בנינו, זה כל המגע המיני שהיה לי ב3 שנים האחרונות. די עצוב, אולי אני יותר שמרנית ממה שחשבתי.

וזה חסר לי ממש. בא לי שתגיע מישהי שזה גם יוכל להתממש, לפחות בקטע המיני. אבל איך זה יקרה אם 3 שנים את לא יוצאת לי מהראש? איך אני יכולה לחשוב על מישהי אחרת כשלילות שלמים אני מעבירה בבכי וגעגועים אלייך?

אז הפיתרון הוא לא לחשוב עלייך. להיות תמיד עסוקה, ללכת לישון מוקדם, לא לתת לחברות לאפשר לי לדבר עלייך, בכלל.

היום יהיה המבחן הראשון, אחרי שאחזור מארוחת ערב אצל דודה. אני חייבת למצוא משהו לעשות כדי לא להרגיש את הבית הריק אחרי שחזרתי מבית מלא אנשים ושמחת חיים.

מה שבטוח, אסור לי להיות במחשב. פשוט אסור. כי אז אני מתחילה לחפש בטירוף אנשים לדבר איתם. טוב, אני כבר אמצא מה לעשות.

אתמול ניצחתי ניצחון קטן. אמנם המחשבות חזרו אחר כך, אבל הן לא מאוד כאבו, לשם שינוי.

עדיין מפחיד אותי לחשוב על היום שבו אני אקלוט שאת היסטוריה. אולי ביום הזה אני אצור איתך קשר שוב.. לראות מה השתנה. אבל היום הזה יבוא. הוא חייב לבוא. הכל עניין של החלטה? נגלה השבוע. 

שבת שלום.