החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

נפתח בהצהרה לא שגרתית לקוראי הבלוג הזה: אני אוהבת את החיים שלי. אולי זה קשור לעובדה שישנתי מצויין הלילה, אולי לעובדה שבאמצע היום מצאתי את עצמי במטולה מדברת עם זקנה שהלוואי עלי להיות כמוה בגילה, או גם וגם.

אז כן, ישנתי מצויין וקמתי באיזה רבע לשמונה בטבעי. לשם שינוי החלטתי שזה לא מוקדם מידיי והתחשק לי להתחיל את היום, במקום כמו בדרך כלל לחזור להתחפר במיטה עד איזה עשר. אני רוצה להפוך את זה להרגל. אולי מה שעזר לי לישון טוב זה ששמתי לי מוזיקה מרגיעה כזאת עד שנרדמתי. לנגן מוזיקה שהורדתי בפלאפון יש טיימר שינה, תכונה חביבה. אני מניחה שזה עזר לגוף שלי לישון יותר טוב.

אז בעשר וחצי הייתי כבר אחרי מקלחת טובה, תשלום חשבון חשמל, שיחת טלפון מבעל הבית, טלפון לשירות הלקוחות המצויין (לא בציניות, עכשיו אני יודעת איזו מכונת כביסה לקנות או להמליץ) של מכונת הכביסה שיש פה וכשהבגדים כבר היו במכונה הלכתי להכין לי חביתה לארוחת בוקר.

כל הבוקר לא עשיתי הרבה ולקראת אחת האיש שמטפל לי פה בדברים בדירה התקשר ושאל אם אני רוצה לבוא לראות כוננית לספרים. ברור שאני רוצה לבוא לראות. אז באתי איתו, אישרתי ועכשיו יש לי כוננית ספרים חביבה בדירה.

אחר כך הוא גם הקפיץ אותי לקניות בסופר. בדרך חזרה, כשהייתי עם הקניות, דיברנו והזכרתי לו על מישהי שהוא אמר שרוצה להקים אתר. אמרתי לו שאני לא בונה אתרים אבל נלך לראות מה היא רוצה, בטוח אני אמצא דרך לעזור לה.

מפה לשם מצאנו את עצמנו בדרך למטולה, ככה סתם באמצע היום, בדרך לאותה אישה, שהתבררה כזקנה חביבה שהלוואי עלי להיות ככה בגילה. הלוואי. שומע שם למעלה? הלוואי.

דיברנו איזה שעה ומשהו על העבודות שלה ועל איך אני משתלבת פה בתמונה. הגענו לאיזשהו הצעה ראשונית כזאת והיא אמרה שנדבר במהלך השבוע כי היא צריכה להתייעץ עם מישהי. יצאתי מלאת השראה. המקום הזה מקסים. גם העבודות שלה מקסימות. הלוואי שאני אצליח להשתלב באמת בתמונה, כי בא לי לעזור לה.

עכשיו נזכרתי שבבוקר גם חיכתה לי במייל סקיצה ראשונה של הלוגו שהזמנתי ממעצבת שהכרתי דרך אחותי. היא עשתה משהו קצת שונה מהסקיצה ששלחתי לה, אבל יצא יפה. הערתי לה את ההערות שלי ואני מחכה לתשובה.

לא זוכרת אם כתבתי כבר, אבל יום ראשון נפגשתי עם החיילת ועם המקסיקנית, שאני לא כותבת עליה כאן הרבה. היה כיף לראות אותן. התגעגעתי לחיילת כי הרבה זמן לא פגשתי אותה, לפגוש אותה זה פרוייקט.

כיף לי בחיים. כיף לי לקום בבוקר ולא לדעת איך ייגמר היום שלי. רק דבר אחד עדיין טיפה מעיב עלי... כמובן, היא. אבל אני משתדלת לא לתת לזה מקום, משתדלת שיהיו יותר ימים כמו היום ויום ראשון, בעיקר מאז שיחה שהיתה לי עם השותפה, שאני צריכה למצוא לה שם אחר, שהבנתי בה שאני בעצם מרגישה אליה אחריות, שזה דבר שלא ממש חשבתי עליו עד עכשיו. אז מידיי פעם יש לי צביטה קטנה בלב של געגוע, אבל בעיקר כיף לי. רק שימשיך ככה.

זהו. עכשיו יש 3 אנשים שונים שמחכים לטקסטים שלהם, כדאי שאני אתחיל לכתוב.

יום מקסים לכם.