החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

השתלטת עלי. זהו, זה סופי. ונמאס לי. בא לי להשתחרר ממך יותר ממה שבא לך שאני אשתחרר. אבל זה לא קורה. אני עדיין חושבת עלייך. אמנם הכאב כבר לא ממש שם, הוא נעלם מאז יום שישי, אבל עדיין, כל פעם שרע לי, אפילו קצת, המחשבות עפות אלייך.

אין לי מושג איך להפתר מזה. אני עושה כל מה שאני יכולה. הכל. מעמיסה על עצצמי פרוייקטים, מתמקדת בלחשוב חיובי, אבל עדיין, טיפת דכדוך ואת שוב במחשבות שלי. כל האנרגיות האלו שאני משקיעה בלא לחשוב עלייך מתישות אותי יותר מכל מה שאני עושה. די כבר.

כל פעם אני מגיעה לעוד תובנה,עוד מסקנה, עוד משהו שלא חשבתי עליו קודם.

ועצוב לי, עצוב לי ממש שככה זה נמגר. מכיתה ו בערך לא היו לי אויבות, ועצוב שדווקא את רואה בי אויבת כרגע. סוג של אויבת לפחות.

היום חשבתי שמעניין אם ביום כיפור נוכל לסלוח אחת לשניה, כי שתיינו יצאנו מעפנות בסיפור הזה. ונכון, כן, הכל בגללי. לפחות היחס שלך אלי, הוא לגמרי בגללי. אבל גם את יצאת דיי לא בוגרת, מה לעשות.  ואם ביום כיפור כן נוכל לסלוח, למה לא עכשיו בעצם?

אני לא טיפוס של ריבים וברוגזים ומשחקי גן חובה. לא יודעת לריב. אני רק רוצה שיהיה טוב.

אני כבר לא יודעת מה לעשות כדי שתצאי לי כבר מהמחשבות.

ואולי, אם אין כאב ואין כלום, זה בסדר שאת במחשבות שלי. אולי זה טבעי, כי את עדיין חשובה לי. למרות שאני מכירה כבר את כל הצדדים שלך ואת הפלוסים והמינוסים שלך. את חשובה לי. ואני מתגעגעת. לפעם. לזמנים יותר טובים.

הלוואי שהמצב הזה יסתיים כבר.