בא לי לפתוח את זה קצת. ברור לי שאני עדיין תקועה עליה כי אני מפחדת לאהוב. מפחיד אותי להקשר שוב למישהי ואז אחרי חודש חודשיים שלושה היא תפרד ממני או לשם שינוי, אני ממנה. פרידות לא עושות לי טוב. ראינו מה קרה בפעם האחרונה שמישהי נפרדה ממני.
אז היא לפחות זה כאב מוכר. אני יודעת להתמודד איתו. אני מכירה אותה. אני לא צריכה להתמודד עם משהו חדש, שלא ברור איך הוא יסתיים.
אני גם לא מאמינה שאהבות נשארות לנצח. כן, יש אהבות שנשארות הרבה זמן. אבל כל מה שמנסים למכור לנו בסרטים- חיו באושר ובעושר וכל הבלה בלה הזה, סתם אגות. למרות שההורים שלי היו ביחד עד שאבא נפטר, עדיין.
אז אני חוסמת לעצמי כל אופציה להכיר, בזה שאני עדיין תקועה עליה. בטוח שיש אי שם מישהי הרבה יותר טובה ממנה, מישהי שגם תאהב אותי ולא רק תשחק בי, אבל היא לא תגיע אלי כל עוד אני תקועה.
כשאני מסתכלת אחורה, כל האהבות שלי, ההדדיות והלא הדדיות, היו טראומתיות בשבילי. החל מהראשונה שלי, זאת שלא מדברים עליה, שהייתי כמו ציפור מבוהלת בכלוב מעצם זה שיש לי זוגיות ואין לי מושג מה לעשות איתה עכשיו, השניה שלי, שכל הקשר פחדתי כי היא היתה קטנה ממני ואז בדיוק התפוצצה איזו פרשה גדולה שנראה לי שרק אני זוכרת ובסוף הקרייתית, שחשבתי שהגעתי סוף סוף לאחת שלי אבל זרקה אותי אחרי חודשיים.
באמצע היתה את הדבילית, שגם עליה נתקעתי כי פחדתי להתמודד עם אהבה חדשה, אחרי השניה שלי, ועכשיו היא.
הפסיכו שלי אמרה לי שאני צריכה ללמוד לבחור את האובייקטים שלי יותר טוב. זה נשמע לי הגיוני כי רק השנה נסגרתי על מה אני באמת מחפשת בבת זוג.
אבל יש עוד משהו. הגעתי הרי למסקנה שאני תלותית. מסקנה שהפחידה אותי אבל אני צריכה להתמודד איתה. זה עוד משהו שבגללו מפחיד אותי להתאהב. מפחיד אותי לפתח תלות במישהי, לאבד את העצמי שלי, לאבד את החופש שלי. כיף לי לבד. באמת שכיף לי. אולי זה אגואיסטי, אבל אני לא אוהבת להתחשב באחרים יותר מידיי. זאת אחת הסיבות שכל כך רציתי לעבור לגור לבד- סוף סוף מקום שאני לא אצטרך להתחשב באחרים, מקום שאני קובעת בו את הכללים והחוקים ומה אסור ומה מותר. הכל בשליטה שלי. ואני מפחדת לאבד שליטה. תמיד הייתי בשליטה. אולי בגלל זה האהבות שלי נתפסות לי כמשהו טראומתי- כי בכל אחת מהן איבדתי שליטה. אולי זאת גם הסיבה שאני לא רוצה להביא ילדים.
אז מצד אחד, אני מפחדת לאבד שליטה, מצד שני, אני תלותית. איך זה מסתדר בדיוק? אולי אני לא באמת תלותית. אולי רק אליה פיתחתי תלות, כי היא באה בדיוק אחרי השיחה עם הילדונת (זוכרים אותה?) והיא הרימה אותי מהקרשים שהייתי בהם, היא היתה הסולם שלי.
אז אולי פיתחתי תלות בסולם הזה, כי באמת הייתי במצב רע כשהכרתי אותה. עם אפס הערכה עצמית, חוסר ביטחון מטורף, חובות שעדיין נאבקתי בהם ועסק שרק התחיל לצמוח.
לא חשבתי בכלל על לצאת לעבוד כשכירה. היא נתנה לי את הכוח הזה, את האמונה שאני יכולה. נשענתי עליה. קצת יותר מידיי. איבדתי שליטה. שוב.
השיחות איתה, כמה שהן נתנו לי כוח, גם כאבו לי. כי רציתי יותר ממה שקיבלתי, הרבה יותר. רציתי אותה. כשהיא בכתה לי הלב שלי נשבר. הרגשתי חסרת אונים כי לא יכולתי לעשות כלום.
לפעמים אני חושבת שאולי זוגיות פשוט לא מתאימה לי. שכל מה שאני צריכה זה סקס וזהו. מבחינה פסיכולוגית זה נשמע לא הגיוני, כי כל פסיכולוג מתחיל מייד יגיד שיש פה בעיה.
אז מעניין אותי אם באמת לא רע לי לבד, או שלא רע לי לבד כי מפחיד אותי הביחד.
עדיין לא הגעתי פה לאיזוושהי מסקנה. ואולי המסקנה לא תגיע מכמה שורות בבלוג.
ועכשיו אני חושבת, שאם טוב לי לבד, אז למה לשנות? למה לדחוק בעצמי להכיר מישהי רק כי כולם עושים את זה? כל עוד אני מודעת לעצמי, כל עוד אני לא נופלת לדכאונות וחורים שחורים עליה, למה צריך לרוץ לזוגיות?
טוב, יש לי חומר למחשבה.
פרקתי קצת.
שבת שלום שתהיה לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
