החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אתמול ראיתי מישהי בתחנת אוטובוס. מזמן לא ראיתי מישהי שגרמה לי להרגיש ככה, האחרונה היתה זאת מהעבודה שלי לשעבר. המחשבות פשוט עפו לי מהראש ולא הצלחתי להתחיל לחשוב על איך אני מתחילה שיחה איתה. הדבר היחיד שחשבתי לעצמי- בת כמה היא לעזעזל? פשוט לא הצלחתי לנחש, היא יכלה להיות בת 17, 20 או אפילו 14, היום ממש אי אפשר לדעת איתן.. וזאת אחת הסיבות שלא התחלתי שיחה איתה.

היא היתה מלאה וכנראה רוסיה/אוקראינית. אז זהו, זה סופי, זה המראה שאני מחפשת.

בהתחלה היא עמדה בצד, ואז באה לעמוד מול אמא שלה, שישבה לידי ואני רק חיכיתי שיגיע האוטובוס שאני אוכל להרגע..

מעניין אם ניפגש שוב, כי זאת עיר קטנה סה"כ, אז אולי. היא נורא הזכירה לי, גם במראה וגם בטון דיבור, את המיניאטורית. כשהגעתי הביתה חשבתי לעצמי, מעניין אם עכשיו ראיתי את מי שיכלה להיות אהבת חיי אם רק הייתי מתחילה שיחה איתה, רגע לפני טו באב..

וזה מוזר לי, כי אני אלופת הסמול טולק, אלופה בלהוציא מספרי טלפון או דרכי התקשרות אחרות עם אנשים זרים, הכרתי כבר 2 לסביות באוטובוסים/רכבות ופה פשוט לא הצלחתי להתחיל שיחה. פשוט תקעתי את הראש בטלפון והתכתבתי עם חברה. 

אולי זה זה שפשוט לא הצלחתי לדעת בת כמה היא והייתי עסוקה בניחושים עם עצמי, שמא יתברר שהיא בת 14 רחמנא ליצלן, אולי זה שהיא היתה עסוקה בשיחה עם אמא שלה, שאגב גם היתה יפה, לא יודעת. אבל היה לה תיק מגניב שבקלות יכולתי להחמיא לה עליו וככה להתחיל איזושהי שיחה, אז אני מרגישה טיפה פספוס. אפילו חשבתי לשאול את האיש שמסדר לי פה דברים בדירה אם הוא מכיר אותה, סה"כ, עיר קטנה וכולם מכירים את כולם..

אתמול כשהוא בא לסדר לי פה דברים בדירה, הוא שאל אותי אם אני הולכת למסיבת סטודנטים שיש פה ואני כזה- WTF? זה היה מוזר..

זהו להפעם, טו באב שמח למי שחוגג.