שכחתי את הסיסמה שלי לאימייל, מאחר שזה היה שמור אוטומטית במחשב אצל אמא. גם לא יכולתי לשחזר את זה באמצעות אימייל אחר, כי האימייל שהיה שמור שם היה מייל ישן שכבר לא פעיל ואין לי יותר גישה אליו.
הייתי בלחץ היסטרי, כזה שגרם לי לבטל פגישה ולהגיע לאמא יותר מוקדם ממה שתכננתי, רק כדי לשנות את הסיסמה לאימייל שלי, כי שם כל העבודה שלי בעצם. וזה לקח לי חמש דקות בדיוק.
וזה גורם לי לחשוב שוב, על כל ההשתלטות של הטכנולוגיה על החיים שלנו.
אנשים נכנסים להיסטריה אם אין להם מייל יום אחד, מאבדים את העשתונות כשהחשבון של הפייסבוק נפרץ חלילה, אם הווצטאפ לא עובד אין דרך לשלוח תמונות ודברים במידיי, בקיצור- לאן שלא נפנה, האינטרנט השתלט עלינו בגדול. מה הפלא שהשלב הבא זה שהאינטרנט יהיה מחובר לעיניים שלנו כל שעות הערות שלנו, באמצעות המשקפיים של גוגל?
זה פשוט מטורף. אני מחכה שתופיע מישהי שאני אוכל להתכתב איתה, במכתבים שמגיעים בדואר, כאלו עם בולים, מישהי שלא חיה את כל הטירוף הזה של האינטרנט, שתזכיר לי שהתמימות הזאת של פעם עוד לא אבדה לנו לגמרי.
העסק שלי זה האינטרנט, אז אין לי ברירה. כמה שאני רוצה לחשוב שלא- הפייסבוק בכל זאת השתלט עלי איכשהו. בזכות הפייסבוק חזרתי לדבר עם כמה אנשים שלא הייתי חוזרת לדבר איתם בשום דרך אחרת והגעתי לכמה אנשים שהתחיל איתם שיתוף פעולה מקצועי. אבל עדיין, אני לא מעלה תמונות והיה לי ממש קשה לשים תמונת פרופיל שהיא שלי ולא סתם איזה משהו.
חברה אמרה לי אתמול שאני מסתתרת. אולי יש בזה משהו, אבל אם לא להעלות את כל החיים שלך לפייסבוק זה נקרא להסתתר, אז אני מעדיפה להסתתר.
בתוך כל ים החשיפה חסרת הגבולות הזאת, בתוך כל ההשתלטות הזאת של הטכנולוגיה והאינטרנט עלינו, אני איפשהו כן רוצה את הפרטיות שלי. אפילו הבלוג הזה אנונמי. מי שמכיר אותי ממש טוב מן הסתם יזהה שזאת אני, גם בין כל הכינויים שאני נותנת פה לחברות, אבל זה עדיין אנונמי. עדיין צריך להכיר אותי ממש ממש טוב כדי לדעת מי אני או מי כל אחד מהאנשים שאני כותבת עליהם פה.
חומר למחשבה, הייתי אומרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
