החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כשהייתי ביסודי ובתיכון, הייתי מקנאה בחבורות של בנות. הן היו הולכות בחבורות ואני לבד, מקסימום עם עוד אחת. רציתי גם חבורה כזאת. המצב החברתי שלי ביסודי היה על הפנים. בעיקר בשנים הראשונות, אבל גם אחר כך זה לא השתפר יותר מידיי.

בתיכון, או בשנים המאוחרות של היסודי, כבר לא זוכרת, היתה לי חבורה, סוף סוף- החבורה של בת דודה שלי. לא זאת שאני בקשר איתה עכשיו, בת דודה אחרת. השיא היה שעשיתי איתם מדורה יום אחד. היה כל כך כיף. אבל אז גם התחלתי להבין שחבורות זה כאב ראש. ההיא הולכת עם ההוא, ההוא הולך עם ההיא שזאת רוצה, זאת לא מדברת עם זאת בגלל שההוא הולך עם ההיא ובקיצור- כאב ראש.

אחר כך היתה לי חברה טובה- מישהי שלמדה שכבה מתחתי. כן, כבר אז הסתובבתי עם צעירות ממני. היינו חברות ממש טובות. זכורה לי פעם אחת שחזרנו מאיזו הופעה, התחיל גשם, מבול, ולנו לא היתה מטריה. במקום להתקשר לאבא שלי שיבוא לקחת אותנו או לקחת מונית, נסענו בתחבורה ציבורית. הגענו אלי נוטפות מים ורועדות מקור.

פעם אחרת שזכורה לי שהיינו בבית שלה. היה שם בלגאן אדיר, אבל אנחנו ישבנו בחדר שלה, כתבנו שירים ופינטזנו על הלקה שנקים יום אחד.

אחר כך הצטרפה מישהי אחרת, שהיינו גם סוג של חברות טובות. היא היתה שכבה מעלי והייתי נורא גאה בעצמי שאני מסתובבת עם גדולות ממנני.

ואז הגיעה תקופת המינרווה הזכורה לטוב. להגיע לפאב, להגיד שלום לבערך 20 אישה. ואז שוב הבנתי שהכל זה סתם, כי מתוך ה20 אישה האלו, לא היו לי ממש יחסי דיבור עם אף אחת.

ואז הגיעה התל אביבית לשעבר, ואז הצטרפה עוד אחת. ועכשיו אנחנו כבר לא בקשר. 

עכשיו, בפעם הראשונה, אני מרגישה שסוף סוף יש לי חברות אמיתיות. כאלו שיהיו איתי באש ובמים. כאלו שאני יכולה לסמוך עליהן בעיניים עצומות. כאלו שאני יודעת שלא יעזבו אותי ברגע שתהיה להן מישהי, או ברגע שהחיים יהיו קצת עמוסים מידיי. 

וחברות זה בשבילי הכל. יותר ממשפחה אפילו. הרבה יותר. זאת משפחה שאני בוחרת לעצמי. בשביל חברות טובות אני מסוגלת לעשות הכל.

פעם כשרבנו, היא אמרה לי שאולי אני נואשת לחברים. אני לא נואשת לחברים, אבל חברים זה דבר שבאמת חשוב לי, לא יודעת להסביר עד כמה.

אז לכל מי שמקנאה בחבורות, כמו שאני קינאתי פעם- עזבו אתכן, זה הכל שטויות. גם אני חייתי בסרט שחברים זה מדד לפופולאריות. בולשיט. חברה אחת או שתיים, שיהיו שם באמת, שילוו אותך בהכל, זה מה שצריך באמת.

ואת הפוסט הזה, ערב ראש השנה, אני מקדישה לחברות שלי. אלו שסבלו את כל הדמעות שלי, אלו שהיו איתי ברגעים הכי קשים השנה. אלו שהחזיקו אותי מלעשות שטויות. אלו ששמחו בשבילי כששמחתי ואלו שהיו מוכנות לוותר על החברות שלנו רק כדי שיהיה לי טוב.  הוכחתן לי שאתן חברות אמיתיות. ואני מאחלת לכן שנה טובה ומתוקה.

לך אני מאחלת שתמצאי את האהבה האמיתית שלך, ולך אני מאחלת שהקשר עם הבת זוג שלך יהיה הכי טוב שאפשר.

ולך, למרות שאת לא קוראת פה, אני מאחלת שתתגברי על הטראומה ותחזרי לעצמך, כי כואב לי לראות אותך ככה. ולך, הקרייתית לשעבר, אני מאחלת הצלחה בחיים החדשים שלך. ושלא תטעו, אני לא מסתפקת בברכה בבלוג.

ולך, שחזרנו לדבר למרות הכל. אני לא בדיוק יודעת אם אני יכולה לכנות אותך חברה שלי. בכל מקרה, אני מאחלת לך שתצליחי בתוכנית שלך. ואני כבר סקרנית לראות את התוצאות :-)

שתהיה שנה טובה ומותוקה לכולם, ועוד יבוא פוסט סיכום שנה עברית.