החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

הכל כאילו יותר מידיי טוב בשביל להיות אמיתי. חיה בפחד מתמיד שזה ייגמר מתישהו, שהחופש הזה יסתיים. 

חיה בפחד שאולי העסק לא יצליח. 

אולי זה הרס עצמי לא לבקש סיוע כשאני יכולה. אולי אני בעצם לא מאמינה שזהו, אני פה. 

הפחד מהחורף, הפחד מהכישלון. יותר מידיי פחד. 

האם בעצם אני לא מאמינה שיכול להיות לי טוב? אבל הרי זה בדיוק מה שרציתי כל החיים. להיות חופשיה. ועדיין. יש משהו שיעזור לי להמשיך להיות חופשיה. שהוא בכלל בסימן שאלה כי לא בטוח שאקבל, אולי כל זה סתם. אבל אני אפילו לא מבררת. אוספת מידע, אוספת מסמכים, אבל לא ניגשת לשאול את מי שצריך. 

אולי אני בעצם שונאת להיות תלויה, וזה מבחינתי להיות תלויה במישהו כלכלית. אבל הי, אני כבר תלויה. בערך. 

אבל אמרתי לעצמי שהפעם אני אעשה את זה בכוחות עצמי. גם אם זה אומר להצטמצם מאוד. גם אם זה אומר לוותר על דברים. אבל אמרתי שאני אעשה את זה לבד. 

מקודם התחלתי בכלל לכתוב פוסט אחר. מחקתי אותו באמצע, כי זה נראה לי יותר חשוב, אבל גם ההוא חשוב. ניסיתי לברר עם עצמי למה לעזאזל כל החברות שלי צעירות ממני, בהפרשים של 10/5 שנים. רק התל אביבית בגילי, ואי אפשר להגיד שהיא באמת חברה. מישהי שמתעקשת לדבר רק באמצעות סמסים היא לא בדיוק חברה. 

למה אני לא יכולה לצאת עם מישהי בגילי? או אפילו חברות טובה? נכון, יהיה לי מוזר לצאת עם מישהי בת 40, כי אמא שלי תהיה מבוגרת ממנה רק ב20 שנה, שזה לא פער מספיק לדעתי. 

האם גם אני חייבת להיות תמיד בשליטה? להיות זאת שיודעת, זאת שמנחה, זאת שמובילה, זאת שאומרת את המילה האחרונה. 

אולי זה בגלל שאני לא נראית, לא מתנהגת ולא חושבת כמו מישהי בגילי. החשיבה שלי אולי נתקעה בגיל 25, שזה בערך ממוצע הגילאים של החברות שלי. אולי אפילו פחות מזה. 

אולי בגלל שאני מרגישה שבנות גילי פלוס, כבר מחפשות יציבות, כבר מחפשות את המקום הבטוח הזה, שאני לא יכולה לתת. אני עוד לא במקום הזה. אני עוד במקום של לבנות את עצמי.

הרבה יותר מידיי למה ואולי. 

ויום כיפור, שנופל על יום שישי ה-13, למי שלא שם לב, זמן מצוין לנסות לענות על הכל. נקווה שאני אצליח. 

בא לי שהחופש הזה יימשך. כיף לי בו. החופש לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי, כמה שבא לי, איך שבא לי. 

בא לי שהשנה הזאת לא תסתיים לעולם. שהזמן יעצור. כי ככה בדיוק דמיינתי את החיים שלי. אולי רק עם בת זוג. 

אבל היא תסתיים מתישהו. ועד אז אולי אני כבר אהיה במקום אחר, במצב אחר בחיים. פשוט כי ככה זה.