החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אחרי הפוסט הקודם דיברתי על זה עם חברות. וגם חפרתי לעצמי על זה בראש. חלק אמרו לי שזה הלבוש שלי. שאני משדרת צניעות וריחוק כזה, שלא מעודד אנשים להתקרב. חלק אמרו לי שזה האופי, ולזה אני נוטה יותר להסכים. כי המראה שלי לא השתנה הרבה ב15 השנים האחרונות. אולי הפנים קצת התבגרו. וגם בתקופות הכי רעות שלי הייתי פעילה הרבה יותר. 

ואני עדיין חושבת מה זה. אמרו לי שנסגרתי, וזה נכון, באמת נסגרתי. וזה מעניין, כי עכשיו אני בתקופה הכי טובה שלי, מכל הבחינות. דווקא עכשיו אני אמורה לפרוח ולא. לא קורה כלום. 

אולי אני מחמירה מידיי עם עצמי. סה"כ, לקח לי שנה להשתחרר מהאקסית ואז היא באה ונתקעתי עליה שנתיים פלוס, עד השינוי גישה שלי. וזה ברור שכל עוד הייתי תפוסה רגשית לא יכולתי לעשות כלום. כלומר, לי לפחות זה ברור. אז אולי אני סתם נוקשה מידיי. אולי זה פשוט טבעי. 

אבל אני באמת מרגישה שנסגרתי. אני פחות יוצאת, יותר קשה לי לזרום. מסיבות כבר לא ממש עושות לי את זה. למעשה, בחמש השנים האחרונות הייתי רק במסיבה אחת שבאמת היתה ואו, וזה היה לפני איזה.. חצי שנה או שנה, לא זוכרת. עם חברה ועוד אנשים שלא ממש הכרתי עד אותו רגע. ועוד מסיבה אחת, שכמובן, איך אפשר לשכוח אותה... :-)

עדיין לא יודעת. עדיין הרבה סימני שאלה.

ואולי אני פשוט צריכה להמשיך בחיים שלי בלי להתקע על זה יותר מידיי. אולי. אבל היובש הזה.. משגע אותי. כל כך.  

חג שמח לכם.