כמו כל בוקר, גם הבוקר נלחמתי עם עצמי. קמתי בטבעיות בשמונה, אבל עדיין הייתי קצת עייפה ופסיכולוגית, כשאני לא שכירה שמונה זו שעה מאוד מוקדמת לקום בה. אז אחרי כמה מלחמות עם עעצמי נכנעתי לעצמי וחזרתי לישון.
וזה יצא טוב, כי חלמתי שאני עפה. אני מתה על חלומות שאני עפה בהם. החלום הכי גדול שלי הוא לדעת לעוף. קראתי אפילו על אחד בשם דניאל משהו, נראה לי דאגלס, שלימד את עצמו לרחף ואפילו ריחף מול עיתונאים דרך חלון ביתו אל חלון אחר בבית. הוא חי בתקופה של היטלר ובמשך כמה זמן נתונו לו להמשיך עם הופעות הריחוף שלו, עד שהכנסייה החליטה שהוא מעצבן אותה ונידו אותו לאיזה מנזר ששם הוא סיים את חייו.
ככה שזה עשה לי הרגשה כל כך טובה וכשקמתי זכרתי את ההרגשה בחלום וככה קמתי עם אנרגיות טובות שכאלו.
גיליתי שהקלפי שלי נמצאת חמש דקות ממני אז בחמש, אחרי שחיכיתי שעתיים לחולצה שתתייבש ובסוף לבשתי חולצה אחרת כי היא עדיין לא התייבשה, הלכתי להצביע. כשיצאתי ראיתי את המועמד שהצבעתי עבורו עומד בכניסה למקום שבו היתה הקלפי, אז לחצתי לו יד ואמרתי לו בהצלחה. אני באמת מקווה שהוא יצליח. וזאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי מישהו מהפוליטיקה פנים מול פנים. היה נחמד.
מכעיס אותי נורא שבשנת 2013 רק פחות מ2000 מתוך איזה 8000 קלפיות נגישות לנכים. זאת בושה. אפילו לא חצי. אולי אם היו יותר קלפיות נגישות, אחוזי ההצבעה היו גבוהים יותר. נקודה למחשבה.
שמתי לב שההתלהבות שלי מהמקום קצת ירדה. ואז חשבתי שאולי זה כמו זוגיות, שבהתחלה יש את ההתלהבות הראשונית, ואז זה לאט לאט נכנס לשגרה. אולי זה עובד על אותו עיקרון. ואולי זה סתם החורף שמתקרב ואני ממש מפחדת ממנו. למרות שביום חמישי מגיעה אלי שמיכת פוך טובה ומזגנית ניידת לחימום (למרות שיש פה מזגן, הוא לא נייד), אז יהיה לי פחות קשה. אני צריכה לחשוב איך מחזירים לי את ההתלהבות, כי גם קצב העבודה שלי ירד בהתאם.
ואם כבר דברים שמגיעים אלי- אני צריכה את עזרתכם כי נגמרו לי הרעיונות. יש ספה קטנה, מהאלו שנפתחות למיטת יחיד, שרוצים לתת לי בחינם מפלורנטין (יש צורך לציין שזה בת"א?). הבעיה היא, שאין לי איך להוביל אותה ומוביל ייקח לי כמו ספה חדשה כזאת. אז אם אתם נוסעים מפלורנטין לאזור הגליל העליון עם רכב מספיק גדול, או מכירים מישהו שנוסע, לא משנה באיזה יום בשבועיים הקרובים, אשמח אם תעדכנו אותי פה בתגובות ותשאירו איך ליצור אתכם קשר. תודה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
