החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

העיר אותי חלום, שגרם לי להבין כל כך הרבה ולבכות חצי שעה בערך, לא מדדתי. 

בחלום אמא נתנה לי צק, על סך 6000 ש"ח. על הצק היה כתוב בצד- כישלון. הצק היה קרוע, נקרע לה בטעות. 

אמרתי לה בחלום- אמא, אולי, רק אולי, אם פעם, כשהייתי בתיכון, הייתם נותנים לי גב לכל הרעיונות שלי, אולי היום הייתי אחרי אקזיט ולא הייתי צריכה את הצק הזה בכלל. 

תמיד אני אומרת, כששואלים בשאלונים על המוטו שלך, את המשפט הבא- "אני לא מצטערת על הדברים שעשיתי, אני מצטערת על הדברים שלא עשיתי". 

ילדה בת 14, עם שני חלומות- להיות שחקנית/זמרת ולהיות בעלת עסק. כן, מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות בעלת עסק. רציתי להיות עצמאית. רציתי ליזום. 

הייתי באה למשרד של ההורים שלי וכמעט כל שבוע היה לי איזה רעיון חדש, איזה משהו שאולי יום אחד יהיה עסק שיעשה אותנו עשירים. ובמקום לתמוך בי, במקום להגיד לי כן, תנסי, תראי, אולי ייצא מזה משהו טוב, אולי תצליחי, אבא שלי הגאון אומר לי שהוא לא רוצה שאני אהיה עצמאית, כי הוא בעצמו עצמאי. 

יופי. במקום לקצץ את הכנפיים של הבת שלך, אולי תעזור? אולי תיתן טיפים? עכשיו שמתי לב שלא כתבתי אבא שלי ז"ל. אולי כי הוא לא ז"ל מבחינתי. אולי כי אני זוכרת אותו בתור האיש שקיצץ לי את הכנפיים פעם אחר פעם. האיש שבמקום לתת לי גב, לתת לי לנסות, ולעצור אותי בזמן לפני שהכל נהיה קטסטרופה, או לתת לי להתמודד עם הקטסטרופה, אם תהיה, הפחיד ילדה בת 14 שהיא עלולה להגיע לפשיטת רגל ואז ההוצאה לפועל תבוא אליה הביתה. יותר נכון, אליו הביתה.  שנים לקח לי להשתחרר מהפחד הזה. אולי בגלל זה אני מפחדת מכישלון היום. במקום לתת לי לפרוח, לעזור לי, הוא היה עסוק בלשמור על התחת של עצמו. 

ההכרות עם הבחורה שאהבתי כל כך גרמה לי להבין שגם אני אשמה. לא רק הם אשמים. אני אשמה שלא באתי ועשיתי, שלא נלחמתי, שלא עשיתי את כל מה שיכלתי לעשות כדי שזה יקרה. שנתתי להם לקצץ לי את הכנפיים. אבל אני מבינה את עצמי.  לא היו לי כוחות להתמודד לבד. חיפשתי גב. חיפשתי תמיכה. המכנה המשותף של כל בעלי הביוגרפיות שאני קוראת, העיקרי שבהם, הוא שהמשפחה שלהם נתנה להם גב. שברגעים הקשים המשפחה שלהם עזרה להם. וזה כל מה שרציתי לדעת. שברגע הקשה המשפחה שלי תהיה לצידי. ולא קיבלתי את האישור הזה. 

ילדה קטנה שכל מה שחיפשה הייה שמישהו יכיר בה. שמישהו יגיד לה שהיא מסוגלת. אז הכירו בכישרון הכתיבה שלי. יופי. אבל לא הכירו בכל השאר. הההורים שלי לא השכילו להבין שהתסריטים שכתבתי אז, גם אם הם לא פאר היצירה, כי בכל זאת גיל 14, יוכלו לעזור להם להכיר אותי. לראות מי אני. 

אז נכון, אולי אם לא הייתי הלוכת ללמוד היה לי היום כסף לפתוח את המקום שלי, שאני כל כך רוצה. אבל גם הלימודים שלי, אם היה אז מישהו שהיה טורח להכיר אותי באמת, הוא היה מגלה שכל התוכניות האלו- הם בסך הכל ילדה בת 25 שעדיין מחפשת הכרה. 

ובגלל זה היה לי קשה עם הבחורה שאהבתי כל כך. סוף סוף מישהו שמכיר בי. נכון, גם האקסית שלי הכירה בי. אבל היא נפרדה ממני וכבר לא היתה בחיים שלי כל כך כשהכרתי את הבחורה שאהבתי כל כך. ובגלל זה היה לי קשה. סוף סוף מישהו שמאמין בי, עוד לפני שאני בכלל האמנתי בעצמי. מישהו שאמר לי שהוא מאמין בי. מישהו שידעתי שאני חשובה לו. 

ובגלל זה היה לי קשה כשהיא נעלמה לי. נעלם האדם היחיד שאמר לי שהוא מאמין בי. האדם היחיד שתמך בי באמת. 

בסך הכל ילדה קטנה שחיפשה שמישהו יכיר בה. זה מה שהייתי. וזה מה שאני עדיין. כנראה. 

לא יודעת אם לחזור לישון או כבר להתחיל את היום.