כל האהבות שלי עד עכשיו, הפכו להיות כתמים של זכרונות מטושטשים.
אפילו המידה שבה אהבתי אותן כבר לא זכורה.
ולא רק האהבות.. גם כל מיני חברויות שהיו לי. אנשים שבזמנו היו כל העולם שלי ועכשיו הם רק כתם זיכרון מטושטש.
ואני מפחדת.
מפחדת שגם היא תהפוך יום אחד לכתם זכרון מטוטש. הבחורה שאהבתי כל כך. האמת, זה כבר קורה. לאט, אבל בטוח.
ואני מפחדת מזה שלעולם לא אצליח לאהוב כפי שאהבתי אותה, כי הרמות שאהבתי אותה היו לא הגיוניות בכלל. אז איך אפשר לעקוף את זה? איך אפשר לאהוב יותר ממה שאהבתי אותה?
והיא אף פעם לא הבינה את זה. לא הבינה איך אפשר לאהוב כל כך בצורה חד צדדית. זה היה מוזר לה. אולי בגלל זה הייתי בסיטואציה המוזרה שבה ניחמתי את אהבת חיי (עד כה) על אהבת חייה (לפחות אז).
ולמרות שכבר יותר מחצי שנה אין לי שום רגש אליה (היא טוענת שאני עובדת על עצמי, אני טוענת שהיא התרגלה לרעיון שאני אוהבת אותה, אז היא כבר לא מאמינה לי), למרות שהיא כבר לא בחיים שלי ואני לא רוצה אותה בחיים שלי (הייתי רצינית כשאמרתי לה שאני לא רוצה אותה בחיים שלי), עדיין כשמופיע שם המשפחה שלה במחשב בעבודה ואני צריכה להתקשר, למרות שיש עוד כמה וכמה אנשים עם שם המשפחה הזה, הלב שלי מחסיר פעימה לרגע.
אז אני רוצה. רוצה כבר משהו, רוצה כבר זוגיות טובה. אבל מפחדת. מפחדת לשכוח אותה. מפחדת שגם היא תהיה בסך הכל כתם זיכרון מטוטש.
ואולי בגלל זה כל כך נלחמתי עליה, ואולי בגלל זה עדיין אכפת לי ממנה.
שתגיע כבר זו שתחשרר אותי מהפחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
