החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

עד מתי אני אמשיך להתעסק בך, לחשוב עלייך, לרצות לדעת מה איתך, לחפש כל שביב של מידע.

עד מתי אני אהיה בקניון הארור ואחשוש שאולי במקרה תעברי שם.

די. נמאס לי, אני לא רוצה את זה.

מתנחמת בעובדה שזה כבר הרבה פחות. שרוב הזמן אני שקועה בחיים שלי- בסדנאות שאני עדיין בתהליך בניה שלהן, בעבודה, דירה. חברות. הכל.

כבר אין לילות שלמים של בכי. כבר אין כאבי לב בלתי פוסקים. ואני בהחלט מרגישה מוכנה יותר לקשר מאי פעם.

אבל.. כן, אבל. אבל עדיין עכשיו עצוב לי. עכשיו אני קוראת את ההתכתבות ההיא בפורום, בטוחה שזאת את שם שכתבה לי ועצוב. עצוב לי כל כך. ואת חסרה לי. כל כך.

כל דבר שקצת קשה לי, בעבודה או במשהו, אני חושבת- איך את היית תוקפת את זה. מה היית עושה. הגישה שלך לחיים, רובה לפחות, אדירה בעיני. הלוואי שהייתי מסוגלת לאמץ רק 10 אחוז ממנה.

לפעמים אני חושבת שאולי זאת נקמה של אלוהים או איך שלא תקראו לזה, על זה שהפסקתי את הסקס האחרון עם האקסית, או בכלל, על כל הקשר עם האקסית.

כמעט אין יום שאני לא חושבת עלייך. גם כשאני שקועה בהכל, מספיקה מחשבה אחת כדי להפוך את זה ליום שחשבתי עלייך בו.

ואת טוענת שאני לא כנה עם עצמי, אולי. אולי כל ההפחתה הדרמטית הזאת בכאבי הלב, אולי כל התפקוד הדיי תקין שלי ביומיום, אולי זה הכל הכחשה. ואולי פשוט באמת פגעת באמון שלי בצורה קיצונית. כמה שאת חסרה לי, כמה שאני רק רוצה לדבר איתך שוב, אני גם לא רוצה לדבר איתך. לא רוצה להיות איתך בקשר יום יומי. לא רוצה שתהיי בחיים שלי בצורה פעילה. יודעת שזה לא בריא. יודעת שזה מפריע לי להמשיך הלאה. והצד שרק רוצה לדבר איתך זועק- אז אולי עוד שיחה אחת? אחרונה? לזכור את הקול שלך? והצד שיודע שזה לא בריא משתיק אותו.

והנה, רק היום קניתי חולצות חדשות, שיהיה לי מה ללבוש למסיבה הבאה. ובדרך ראיתי מישהי שקצת דומה לך, קפץ לי הלב לרגע.

די, אני רוצה לעבור הלאה. אני מוכנה, 90 אחוז מהזמן לפחות, לעבור הלאה. אלוהים, או מה שלא תהיה, אתה לא חושב שנענשתי מספיק?

*רגע של חולשה עם דמעות בעיניים וגעגועים בלב.