החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

החופש הזה מבלבל אותי.

כל המחשבות על להשאר בעבודה או להיות אמיצה ולהתפטר. או שאולי האומץ הוא דווקא להשאר. 

הכל מבלבל אותי. ומלחיץ.

ומרוב לחץ יוצאים לי פצעים.

וגם זה שאני לא בדיוק יודעת מה אני רוצה לעשות עם עצמי.

כי מצד אחד אני רוצה להיות מסוגלת לטוס לחו"ל 3 חודשים בשנה, ברציפות, כל שנה.

מצד שני.. יש לי חלום ישן להיות שרת התחבורה. חלום ממש ישן.

וזה לא כל כך הולך ביחד.

ומצד שלישי.. יש עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה ללמוד. ולעשות.

ומצד רביעי.. פתאום אני מתחילה לפקפק בסדנאות שלי. כלומר, אולי בכל זאת זה לא הדבר הנכון לעשות.

כי היום הייתי אמורה ללכת לראות איזשהו מקום, שהם ממש זולים. והייתי עייפה מידיי אחרי אתמול, אז ויתרתי להפעם.

ועצם זה שויתרתי ולא זינקתי ישר מהמיטה. אומר הרבה.

וגם זה שבימים הטובים שלי שם, כשאני באה במצברוח טוב והכל טוב איתי, דווקא לא כזה רע לי בעבודה.

ומתחיל להיות לי כיף עם האנשים.

אני חושבת על לצאת לחל"ת של שבועיים ולחשוב מה קורה איתי. אבל אם חל"ת, כבר עדיף בפסח, כי אני גם אוכל לטייל עם אמא.

וגם הבחורה שדיברתי איתה אתמול בהופעה מבלבלת אותי. כאילו, היא הקוטב הצפוני של הטעם שלי אבל הרגשתי משהו. משהו קטן.

האמת, כשחושבים על זה.. אין לי מושג אם היא בכלל בקטע, למרות שזה דיי בטוח שכן. 

ואני שמה לב שככל שיותר כיף לי בחיים המחשבות על הבחורה שאהבתי כל כך בירידה.

ומציק לי שהיא לא טרחה להגיד לי אפילו תודה קטנה. למרות שאני יודעת למה היא לא טרחה. זה עדיין מציק.

אולי אני באמת צריכה להפסיק לצפות לדברים.

בקיצור.. הכל כל כך מבלבל אותי. אבל בנתיים כיף לי בחופש אז אני מנסה לחשוב כמה שפחות.