החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

עוד שבועיים פסח. 

כמה רציתי לבוא השנה לליל הסדר עם בת זוג. כמה רציתי להיות השנה בקשר משמעותי. 

טוב, זה קצת לא יכול לקרות כל עוד אני תקועה עליה באיזשהו אופן (גם חרדת נטישה זאת תקיעות,  כי אני כבר באמת לא נמשכת אליה ולא רוצה ממנה כלום, כמו שאני טורחת לכתוב פה כמעט כל פוסט), אז אין ממש מה להתאכזב שזה לא קרה. 

אבל עדיין, רציתי. 

כשנדלקתי על ההיא מהעבודה הקודמת, ממש דמיינתי את זה קורה איתה. אבל ההיא סטרייטית. נו. 

החלק העצוב שאני עדיין לא רואה את זה קורה. בטח לא השנה אבל גם לא שנה הבאה.. האפשרות שאהיה פתאום בזוגיות פשוט לא מציאותית לי מספיק, אני לא מצליחה לדמיין או להרגיש את זה. 

והאמת, גם האפשרות שהדבר שהכי חסר לי יקרה לא נראית באופק. 

נראה לי שבאיזשהו מקום להיות פתוחה לרעיון של זוגיות אומר שאני "אקבור" אותה סופית ועם זה המוח שלי עדיין לא מוכן להשלים. 

המחשבה שהיא לעולם לא תהיה יותר חלק מחיי עדיין מפחידה אותי. 

ואין לי כוח ללכת לטיפול. עוד פעם להתחיל לספר את כל הסיפור שלי ושלה מההתחלה. לא בטוחה שזה באמת יעשה לי טוב לנבור שוב בפצע הזה. 

מספיק אני פורקת פה בבלוג כל פעם שאני מרגישה צורך וזה מעורר לי את הכל שוב. 

והאמת שאני מרגישה שהתקדמתי ממש, מעצם זה שאני יודעת מה זה ומעצם זה שמתלות זה הפך לחרדת נטישה. 

כשיודעים מה זה יותר קל להתמודד. 

זהו, אני עייפה ומחר רוצה לקום מוקדם. 4 ימים של חופש ואני רוצה לטייל. 

לילה טוב.