החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

הדבר היחיד (כמעט) שמונע מהחיים שלי להיות מושלמים. 

חרדת הנטישה המסריחה הזאת. 

זה הדבר היחיד שגם ביום הכי מאושר יכול לגרום לי לבכות. 

לחשוב עליה. 

יותר נכון, לחשוב על זה שהיא הולכת ונעלמת לי. 

לחשוב על זה שיהיה לי כל כך קשה להפתח למישהי חדשה. למרות שאני רוצה. 

להקשר שוב. 

איך אני יכולה להקשר שוב? איך אני יכולה לפתח משהו חדש, כשאני עדיין מתה מפחד "לקבור" אותה? 

וטיפול לא בא בחשבון. כרגע זה יעשה יותר נזק מתועלת לדעתי. לפתוח את הכל מחדש בפני מישהי זרה.. לא. לא טוב. 

וחוץ מזה החיים שלי מושלמים. באמת. יש לי את הדירה המקסימה שלי שאני מתה עליה, את העבודה שלי, חברות הכי טובות שיכולתי לבקש, היחסים ביני לבין אחותי, שאף פעם לא היו מזהירים, יותר טובים מאי פעם. אני מתפתחת בעסק שלי ומתנסה בדברים חדשים (הסדנאות) .הכל מושלם. חוץ מזה. 

ומזה שכל פעם משהו אחר מעיר אותי בלילות. וחוץ מהידיעה שעתידו של ישראבלוג בסכנה. 

אבל על שני הדברים האלו אפשר להתגבר. 

עליה- קשה לי. 

חשבתי לפנות אליה.. אולי לה יש איזשהו רעיון איך משתחררים מזה. אבל לא בטוחה שזה יעשה לי טוב. עדיין פגועה ממנה. 

לא יודעת מה לעשות. 

:/