החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

בתחילת השנה, למי שזוכר, הצבתי לעצמי מטרה להשקיע ולהגיע לזוגיות.

מרגישה שנכשלתי, למרות שעוד לא הסתיימה השנה.

כי רציתי באמת להגיע לליל הסדר עם בת זוג. בגיל 30 סוף סוף לצאת מהארון מול כ-ל המשפחה, למרות שבת דודה שאני בקשר טוב איתה טוענת בתוקף שכולם כבר יודעים, רק לא מדברים על זה, כי זה לא מעניין, בתכלס.

וליל הסדר מתקרב, בצעדי ענק. וזוגיות? אין.

וזה מציק לי. בעיקר כי אני עדיין מפחדת לשכוח אותה. מפחדת להפוך אותה לעוד זיכרון.

זה הזוי לי שלא מפריע לי שהאקסית שלי, שגם עליה נכתבו פה אלפי מילים ונשפכו אלפי דמעות, כרגע רק זיכרון.

אבל היא, שאפילו לא היינו ביחד.. זה משהו אחר.

מנסה לחשוב מה היא היתה אומרת לי, מה היא היתה מייעצת לי.

היא בטח היתה אומרת לי לקחת את זה כאתגר, להתמודד עם הקושי וללכת איתו ראש בראש.

בטח היתה אומרת להתמקד בטוב בחיים שלי, להתמקד בעשיה וזה כבר יבוא לבד.

האתגר האמיתי הוא בלילה. כשאני הולכת לישון ושום דבר לא מפריע לתת מודע.

אולי אני באמת אקח את זה כאתגר. להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לשכוח אותה. שאני מסוגלת להמשיך הלאה.

להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לבד.

בהצלחה לי.