עוד יומיים ליל הסדר.
והחיים שלי באמת דבש.
החברות שלי הכי נפלאות שיש
בעבודה מעריכים אותי ובאים לקראתי בצורה מדהימה
בעסק יש לקוחה שחזרה ואני אמורה אחרי החג להתחיל לכתוב. אלא אם אצליח לפני.
הבריאות שלי סבבה, למרות שאני צריכה לעשות בדיקות.
אפילו היונים נתנו לי שבוע חופש ויש מצב שטיפלו בזה, ראיתי שעשו שם משהו. אבל אני עוד לא אומרת ברוך שפטרנו.
היחסים עם המשפחה שלי הכי טובים שהיו אי פעם, אפילו עם אחותי.
המצב הכספי שלי בסדר ואפילו התחלתי לחסוך קצת.
יש לי דירה שאני מתה עליה ותכף הולכת לנקות אותה לפסח.
איפה שאני לא מסתכלת רק מעריכים אותי ובאים לקראתי ועוזרים לי ודואגים לי.
וזה נותן טפיחה לאגו שאין לי ומחמם את הלב ועושה רצון להחזיר אהבה לכולם.
אז כן, אני מגיעה לליל הסדר השנה כשהחיים שלי הכי מושלמים שיכולים להיות.
רק היא תקועה לי כמו עצם בגרון. הדבר היחיד שיכול לגרום לי לבכות. הדבר היחיד שמציק לי.
ואין לי מושג מה לעשות עם זה ואיך להפטר מזה.
מצד אחד רוצה ומחכה שתיצור קשר כלשהו. מצד שני.. מפחדת מזה.
חשבתי היום באמת לכתוב לה, לשלוח לה מכתב או משהו. חברה שכנעה אותי שזה מיותר.
היא גם ככה תתעלם, כמו שהיא התעלמה משתי ההודעות ששלחתי לה כשהיו לי סיבות מוצדקות לשלוח.
מנסה להתרכז בכל הטוב הזה שמקיף אותי, אבל נמאס לי שמחשבה אחת יותר מידיי עליה ויורדות לי דמעות.
הלוואי שתיצור קשר, איכשהו.
(מבהירה שוב שאני לא כותבת על האקסית.. מי שכתבתי לה יודעת מי היא, אם היא קוראת פה).