החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אני אתמצת, כי משום מה לא בא לי להאריך, אז סתם בשביל הזיכרון:

שלוש הופעות. שתיים מהן במקרה לגמרי ואחת, של אותה דבילית מהפוסט הקודם, מתוכננת למדיי.

השתיים שבמקרה היו בדיזינגוף סנטר, במסגרת שבוע הגאווה. לא ידעתי שמתקיים שם יריד.

בהופעה של הדבילית- מפגש מחזור של כל מיני אנשים מפעם, שהיו בתוקפת הלהקה שדרכה הכרתי את הדבילית.. היה מוזר משהו.

אנשים שלא ראיתי איזה 8 שנים פלוס..

הזוי.

גם שיחה טובה עם הדבילית. היא ואני דיי באותו ראש מבחינה רוחנית. שזה מגניב כי זה אומר שאפשר לדבר איתה והיא תבין אותי.

וזה מוזר.. כאילו, אני לא ממש יודעת איך להגדיר את הקשר הלא ברור הזה. מצד אחד, היא לא חברה שלי, אני לא יכולה להחשיב אותה לחברה.

מצד שני, היא גם לא מכרה שלי כי בכל זאת הייתי אצלה בבית ואני קצת יותר מסתם מאזינה רגילה. אני דיי בתוך כל החבורה.

אז כל פעם שאני חושבת על זה ומנסה למצוא איזושהי הגדרה לקשר המוזר הזה אני לא ממש מצליחה.

והאמת שהיא נורא דומה לאהבת חיי. מבחינה חיצונית וגם מבחינת אופי, עד כמה שאני מכירה את הדבילית..

בתכלס, בנסיבות אחרות, היינו יכולות להיות החברות הכי טובות. כולה מפרידות בנינו איזה 4 שנים.

הלוואי שיום אחד אני אעמוד מול אהבת חיי שעה שלמה ולא ארגיש אליה כלום. וגם לא אחר כך, כמו שקורה לי עם הדבילית. 

החבל היחיד שאולי יכול לקלקל קצת שלא ראיתי היום אף אחת מהחברות הטובות שלי. אבל למרות שהייתי אמורה לחזור מחר לקריה, אני אחזור בשלישי כי מחר כנראה אני אפגש איתן..

והגעגועים אוכלים אותי אז אני אעשה את המאמץ.

זהו. אחלה דרך לפתוח שבוע.