התשובה פשוטה- בחו"ל אני לא צריכה לרצות אף אחד. בחו"ל אני יכולה להיות אני עצמי.
וזה, קצת, מה שקרה כשעברתי לדירה הזאת. הייתי אני עצמי. לא הייתי צריכה לרצות אף אחד.
גם אף אחד לא הכיר אותי, חוץ מהחברה שלי שם ואני לא טרחתי לנסות להכיר. היה לי טוב ככה.
עד שהתחלתי לעבוד. ואז פתאום יש צורך לרצות את הבוסית שלי.
ופתאום חלק מהזמן שלי לא בשליטתי בעצם.
ופתאום אין לי שליטה על ההכנסה שלי.
עוד דבר, בחו"ל אני יכולה לספר לכל אחד מה שבא לי. אף אחד לא יטרח באמת לבדוק. ואם כן, עוברים מדינה. או עיר. או אזור.
למרות שאומרים שאדם לוקח את עצמו איתו לכל מקום, זה קצת לא תקף כשמדובר בחו"ל.
הזהות שלי אמנם נשמרת בחלקה- אני עדיין ישראלית ויהודיה (כי זה מה שכתוב לי בת.ז.) אבל לגבי כל היתר- אני יכולה לברוא סיפור חדש ולאף אחד זה לא יהיה אכפת.
אין עבר. אין עתיד. בחו"ל בנופש, החיים הם בהווה. פשוט, כי את לא מוטרת מכלום. בגלל זה בד"כ אנשים אוהבים לצאת לנופש.
בגלל זה אני אוהבת לטוס לחו"ל לבד. אין אנשים לידי. זאת רק אני בתמונה.
בגלל זה גם היה לי קל להשתחרר מהדבילית בחו"ל. בגלל זה גם לא השתחררתי מאהבת חיי. כי פשוט, שבוע זה לא מספיק. וכשטסתי לעבוד הייתי שם שלושה חודשים, שזה כן מספיק. ולא רק זה, גם דאגתי שלא יהיה לי בדיוק למה להתגעגע פה. אם הייתי נוסעת עכשיו, למשל, היה לי הרבה יותר קשה, כי הייתי מתחרפנת מגעגועים לחברות הטובות שלי כאן.
ואני תוהה, מעניין מה הייתי עושה עכשיו, אם לא הייתי צריכה לרצות אף אחד. אם זה היה החו"ל שלי.
כרגע, אין לי תשובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
