החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

למה אני כל כך רוצה לדבר איתך?

פשוט. 

כי שתינו יודעות שיש לך יכולת מדהימה כזאת, לתת כלים בלי להתכוון. 

כי אני בטוחה שאת יכולה לעזור לי. 

כי אני בטוחה שתתני לי איזשהו כיוון, משהו שלא חשבתי עליו לפני. 

משהו שהחברות הטובות שלי, כמה שהן טובות וכמה שאני מתה עליהן, אחת אחת, לא יכולות לתת לי. 

כי זה מן כישרון כזה שלך. 

ולמרות שאף אחד לא מאמין לי, כן, זה ייגמר בשיחה אחת.  כי אחרי השיחה הזאת אני אגיד לך תודה רבה. ואמחוק את המספר שלך. 

או מה שזה לא יהיה שנדבר דרכו. ואניח לך. עד הפעם הבאה? אולי. ואולי לא. 

אז אולי זאת התלות שמדברת מגרוני. 

אולי זה בגלל שאני עדיין תלויה בך, שאני לא ממש רואה את כל הידיים האחרות שמושטות לעזור לי. 

או שאני רואה ולא ממש קולטת. 

אולי את עושה בשכל שאת מתעלמת ממני. 

אולי זה מתוך מחשבה שאחרי השיחה הזאת כל פעם שיהיה לי קשה אני אבוא אלייך. 

אבל אני מרגישה שכמה שאני אדבר עם אנשים זרים, אנשי מקצוע, או אנשי מקצוע שהם קרובי משפחה, אף אחד לא יכול לעוזר לי כמוך. 

כי הם לא מכירים אותי. ואת כן. 

וכן, אני עדיין אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך. אבל אני לא נמשכת אלייך. ואני לא רוצה אותך בחיים שלי באופן קבוע. 

לא רוצה שנחזור לדבר כמו פעם. אני יודעת שזה יעשה לי רע. 

אני צריכה עזרה.  אני חייבת עזרה.

וכרגע, בראייה שלי, כמה שהיא אולי צרה ואולי לא נכונה, את היחידה שיכולה לעזור לי.

לא יודעת איך. אבל את היחידה שיכולה לעזור לי.  כמה שעכשיו אני מרגישה אשמה שאני פוגעת בחברות הטובות שלי שמנסות לעזור גם הן ולא ממש מצליחות. 

ואת יודעת מה? 

אם מישהי היתה אומרת לי דבר כזה, לא משנה מה היה בנינו, הייתי שמה הכל בצד. ועוזרת. 

הלוואי שאת עדיין קוראת פה.