החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

שלא תקראי, אבל לא אכפת לי .

אני כותבת בשבילי. 

בדיכאון האחרון שהיה לי, את היית הטריגר. 

היית האדם החכם שליווה אותי עד שכבר לא. שממשיך ללוות אותי במחשבות. 

האדם שידעתי שיידע לתת לי את נקודת האור שחיפשתי בחושך שהייתי בו. 

רציתי לדבר איתך כל כך. רק שיחה אחת ביקשתי. התחננתי. בכיתי. 

אני עדיין אוהבת אותך. אלוהים יודע למה, אבל עדיין יודעת שאני לא אוכל לאהוב אף אחת כמו שאהבתי אותך. 

עדיין עוקבת אחרייך. יותר ממה שאת חושבת. 

זה לא נשלט כבר. זה כבר מעבר לרצון שלי. 

הרגל ארור שאני לא יודעת איך להפטר ממנו. 

לא משהו שבא לפגוע חלילה.  אני בחיים לא אפגע בך בכוונה. 

זה מוזר. אבל אולי גם זה שאני אומרת שאני אוהבת אותך, זה מתוך הרגל. 

כי אני אומרת את זה ולא מרגישה כלום בפנים. 

מסתכלת על תמונות שלך והכל מת. 

ויותר מהכל, לא רוצה אותך בחיים שלי. לא רוצה קשר איתך. 

לא יודעת גם מה אעשה אם אראה אותך בטעות במסיבה או משהו. נראה לי שאתעלם ממך. 

גם כשהתחננתי ובכיתי לדבר איתך, ידעתי מה אני רוצה. ידעתי שאני רוצה רק שיחה אחת. 

למרות שאף אחד לא האמין לי, למרות שגם את לא האמנת לי והתעלמת ממני בבוטות. 

אפילו הפחד הגדול שיום אחד אני לא אדע מה קורה איתך בחיים מתחיל להעלם לו. 

הנה, אני כבר לא יודעת מה קורה איתך. נעלמת. 

אולי בגללי ואולי לא רק, אבל נעלמת. 

תמיד אמרת שהאהבה שלי אלייך לא אמיתית. 

אם היא היתה אמיתית, אמרת לי, לא הייתי מנשקת אותך במסיבה ההיא, כשאת שיכורה. 

יש לך טעות. 

האהבה שלי אלייך היתה אמיתית. 

נישקתי אותך כי עשית לי טיזר. ואני לא עומדת בטיזרים כל כך טוב. 

ושוב מרגישה שאני מוכנה לעבור הלאה. לדבר הבא. 

אבל יודעת שזה לא יקרה. לא בזמן הקרוב. 

לא כל עוד אני רוצה לדעת מה קורה איתך. 

לא כל עוד אני מתייחסת אלייך בתור האדם החכם, האור באפלה 

מתישהוו זה יקרה. 

נקווה שבקרוב.